ארכיון רשומות מהקטגוריה "פוליטיקה"‏

Image result for bacon and eggs

מעניין מה קורה כעת באיראן? מה שיחת היום בבתי הקפה, על מה מדברים נהגי המוניות? אצלנו יש אקשן וכולם שמחים – חיל האוויר עובד בסוריה, פותחים מקלטים, צה"ל נערך וישראל כץ, שר התחבורה שלא מצליח להתארגן על רכבת לירושלים או תאונות דרכים או רכבת קלה או פקקים, מעניק לנו ניתוחים אסטרטגיים. וזה עוד כלום לעומת הארוויזיון.

יש בוודאי כמה אנשים ששואלים את עצמם, למה בעצם כל הסיפור הזה קורה עכשיו. זה לא שהיה איזה שינוי דרמטי בסיטואציה. האיראנים נמצאים בלבנון כבר למעלה מעשור אם לא יותר, ובסוריה כבר שלוש שנים. תמונת האיומים לא השתנתה באופן מהותי. השחקנים הם אותם שחקנים וכולם יודעים מה כל אחד רוצה. אז מה הסיפור?

הנחת העבודה שלי שמבחינת ישראל, אין לזה שום קשר לבטחון לאומי. ובטח ובטח שאין לזה נגיעה לבטחון הלאומי של ארצות הברית, איראן ורוסיה – אלה השחקנים ליד השולחן בקזינו הזה.

אז הנה תמהיל הספקולציות שלי – לשיקולכם.

המצב לא השתנה, אז מה כן?

  • לדעתי, הטיימינג. חימום הגזרה מול האיראנים היה יוזמה שלנו לחלוטין וככל הנראה הוא הסתכנרן יפה עם לוח הזמנים האמריקאי (כלומר של טראמפ) וגם רוסי (פוטין). שלושת המוסקטרים שלנו משחקים אחד לידי השני – טראמפ מעדיף לשחק במגרש החוץ והבטחון לאור הבשלת החקירה של מולר והפריצת החזית מול העורך דין שלו ומשפט החשפנית. מסתבר שגם אצל האמריקאים, הסיפור הזה של "שקט, יורים" עובד יפה – במיוחד בפוקס.
  • אצל פוטין המצב מעט יותר מעניין. לכאורה, הבלגן שחיל האוויר שלנו עושה, מייצר חוסר יציבות בסוריה ומצב שבו כוחות רוסיים יכולים להיפגע. אבל, גם אצל פוטין, שזה עתה נבחר לכהונה נוספת, המצב בסוריה התייצב ולמעשה, אין צורך במעורבות רוסית…אלא אם כן, המצב שם לא יציב ויש צורך במישהו חזק ונחוש במזרח התיכון. בתפקיד המבוגר האחראי (לכאורה) מופיע פוטין, שאיתו משוחח נתניהו (יש לומר, מעדכן. אם יש משהו שצריך להבין על דיפלומטיה רוסית, הרי זה שהשיחה היא חד סטרית, אלא אם אתה יכול להגיע מעמדת כוח. נתניהו? עמדת כוח?)
  • ואחרון חביב, נתניהו, שסוף סוף מצא את המקום תחת השמש שלו. הכוכבים הסתדרו באופן מקסים לאיש, ויש לו אפשרות להיות האידיוט השימושי הן של פוטין והן של טראמפ. וגם אצלו, מבשילות החקירות ונראה שאפילו מנדלבליט לא יוכל עוד לעצור את התיקים.

כך שכל שלושת הליצנים האלה מרוצים ממצב העניינים בסוריה.

אז מה הסיפור עם הבייקון והחביתה?

ראשית, זאת ארוחת בוקר טעימה ומזינה ואני ממליץ עליה לכולם. שנית, זאת הדגמה מצוינת לעיקרון של מחויבות והשתתפות. כלומר – התרנגולת משתתפת אבל החזיר, די מחויב. ולמה אני נזקק לדוגמה הזאת? כי במשחק שאנחנו חושבים שאנחנו משחקים, כולם משחקים אבל רק אנחנו מחויבים. איראן, משחקת דרך שליחים בסוריה, רחוק מגבולותיה. רוסיה, משחקת את המשחק הרגיל שלה, על אדמת מדינות אחרות ומרוויחה כסף על הדרך ממכירת הנשק ויצירת חוסר יציבות עולמי. טראמפ משחק בוושינגטון, כי משם הכל נראה מקסים אבל כמה נושאות מטוסים נמצאות כאן באזור כדי לגבות "את מחויבותה של ארצות הברית לבטחונה של מדינת ישראל". ורק אצלינו, בצפון פותחים מקלטים ואם תהיה הסלמה, יהיו אלה המילואימניקים שלנו וטייסינו המעולים שיזכו לפרופילים נוגים בעיתונים ונדל"ן מטופח בחלקה הצבאית. מעניין שאפילו נתניהו או ליברמן, משחקים מבלי לקחת אחריות.

ואולי צריך לבדוק מי נהנה מכל הסיפור?

מי מרוויח מחוסר יציבות במזרח התיכון?

  • חברות הנפט – כי הנפט עולה. וגם…רוסיה שהיא חברת נפט אחת גדולה שיש לה מדינה. בכל פעם שטראמפ יוצא נגד איראן, עוד דולרים נכנסים לחשבון הנפט הרוסי. כמובן שאין קשר לחשדות לשיתוף פעולה בין הרוסים לבין טראמפ.
  • יצרני הנשק – טוב זה ברור, נכון?
  • יצרניות נפט – ערב הסעודית, נסיכויות, ו….איראן.
  • ובעיקר – רוסיה. כאן הסיפור בעיני יותר מעניין מכיוון שנטישתו של טראמפ את ההסכם עם האיראנים מציבה דילמה שכבר החלה לצוף, אחרי שמרקל אמרה שאירופה לא יכולה לסמוך על ארצות הברית להגנה. אם זה המצב, אז מה יהיה עם נאטו? אם האירופאים ישארו עם ההסכם, אז הטראמפ, לפי הלוגיקה שלו, צריך לפרק את נאטו? ואם זה נראה לכם לא הגיוני, אז שימו לב לאופן שבו פועלת טורקיה, שהיא חברה בנאטו.
  • נתניהו, כמובן. כל דבר שמסיט את תשומת הלב מההתנהגות המופקרת שלו לטובת מצב בטחוני, מסייע לנתניהו וכמובן לליכוד. ואם אתם חושבים שאני טועה, אולי שווה לכם להציץ בסקרים  האחרונים. מצד שני, גם גולדה קיבלה 51 מנדטים בשלהי יום כיפור

כמה דברים על זחיחות, יהירות ושחצנות

  • מי שעובד כעת בסוריה הוא חיל האוויר. מדויק, מקצועי, ובעיקר, מאוד מאוד רחוק מהקרקע. הצירוף של מודיעין, מקצוענות וטכנולוגיה, מייצרים תוצאות מצוינות. בינתיים, אנחנו עובדים בתנאי מעבדה. עד הרגע שבו יפול מטוס אחד ואז, במקום ארונות של קלסרים, נצטרך להתמודד עם תמונה של טייס שלנו בשבי האיראנים או הסורים. ואם אתם חושבים שנוכל לעמוד בזה, אז נסו להיזכר בטייס האחרון שלנו שהגיע לאיראנים ולסוג העסקאות שעושה נתניהו בנושא שבויים.
  • בנוסף, צריך לשים לב שמספיק שהאיראנים יחליטו להיות עקביים באסטרטגיה שלהם, נצטרך להתמודד בקרוב במהלך מול לבנון ושם, נצטרך להיכנס קרקעית. על בסיס הרקורד שלנו בלבנון עד כה, יש למה לצפות. האם גם אז נצליח להיות כאלה אפקטיביים? האם אנחנו רוצים לאבד עוד חיים ב"סבב נוסף בלבנון"?
  • הפעלת כוח וכוח בלבד. מה שאנחנו עושים עד כה בצפון (ולמעשה גם בדרום) הוא אך ורק הפעלת כוח. תיאורטית לפחות, הפעלת כוח היא הצעד האחרון האפשרים לאחר מיצוי כל האופציות האחרות שהן קצת פחות כואבות ופחות יקרות. המהלך שאנו עדים לו, מראה כי אין כאן חשיבה אסטרטגית. אז עכשיו נגמר סיבוב ראשון, מה השתנה? שום דבר – האיראנים עדיין בלבנון, חיזבאללה עדיין עם הטילים, האמריקאים ממש רחוקים ותמונת המצב האסטרטגית לא השתנתה כלל.
  • יש כאן עוד דבר אחד שנראה לי שכל החוגגים על המלחמה בוחרים לא לחשוב עליו. יש לנו עסק עם טראמפ. תארו לעצמכם שיווצר כאן מצב חירום – חזית בסוריה, חזית בלבנון, מהומות בשטחים. ואז פגז טועה מגיע לשטח כינוס של הרוסים בסוריה והם נכנסים למשחק. האם טראמפ ישגר את הצי השישי? האם הוא ירים טלפון לפוטין? האם זה האיש שיוכל להיכנס למומ עם איראן, אירופה ומועצת הבטחון? במילים אחרות – האם בעלת הברית הגדולה שלנו היא מישהו שאפשר לסמוך עליו? אף אחד מהשחקנים לא נושא בשום אחריות – מה שניסם טאלב קורא לו Skin in the Game. במקרה של התסבכות וכישלון, אף אחד מהם – פוטין, טראמפ ונתניהו – לא ישלמו מחיר.

ודבר אחרון – איפה האופוזיציה בימים אלה? אולי אנחנו צריכים לפנות למשטרת ישראל , ליחידה לאיתור נעדרים?

מודעות פרסומת

אמיל זולא - טיול בפריז בעקבות מורשתו אמיל זולא - טיול ...

 

מה שמטריד זה לא השחיתות של ראש הממשלה ומקורביו, אלא העובדה שאף אחד ממי שמגדיר את עצמו כ"מנהיגי ציבור", "נבחרי ציבור", "אנשי ציבור", "דמויות בולטות בציבוריות הישראלית" או סתם "מובילי דעה" לא אומרים דבר.
נשיא המדינה? שופטי בית משפט בדימוס? שרים? חברי כנסת? סופרים? ראשי אוניברסיטאות? עורכי עיתונים? מנכ"לים? יושבי ראש של עמותות ציבוריות? ראשי לשכות? רבנים ראשיים? מחנכים?
מישהו?
מישהו אולי ביטל פגישות לאות מחאה? ויתר על תפקידים? כיבודים? פרסים?
איפה אמיל זולא ישראלי? היכן האדם שמוכן לנקוט עמדה מוסרית בפומבי לא "להמתין להכרעת היועץ המשפטי"
האם באמת יש כאן איזה חוסר בהירות או איזשהו ספק בכך שמדובר במעשים חמורים בכל קנה מידה? ממה הם חוששים?
אז כשהם יבואו לבקש אמון, להיבחר, או להתחשב בדעתם, תזכרו את הימים האלה מכיוון שאין באמת הסבר לשתיקה הזאת.
האמת היא שיש לי עבורם מספר תירוצים מצוינים.
  • הגנת האידיוט – "לא הייתי מעורה בפרטים/לא היה לי מספיק מידע/
  • הגנת האידיוט התמים – "לא האמנתי שראש ממשלה/מנכל/שר מסוגלים…."
  • הגנת השכנים של דכאו – "לא היה לנו מושג מה קורה שם"
  • הגנת נירנברג – "אני בסך הכל מילאתי את תפקידי. זה לא מתפקידי, לשפוט/לבקר/להעריך"
  • הגנת האידיוט/ראש קטן – נאמר לי שהכל חוקי/תקין/מאושר
  • הגנת האופורטוניסט – "כבר לפני שנה הבנתי שזה לא בסדר אבל חשבתי ש…"
  • הגנת האידיוט המושחת – "הרי כל המערכת עובדת ככה וכולם מושחתים"
  • הגנת המועל בתפקידו – "אני רק אדם אחד. מה כבר יכולתי לעשות"
  • הגנת הפחדן – "השתגעת, אתה יודע מה היה קורה לי אם הייתי מדבר?"
  • הגנת "תשכחו שמעלתי בתפקידי הציבורי – "מה שהיה בעבר לא משנה. עדיף להתמקד בתיקון לעתיד"
  • וכמובן הגנת הנשיא או הגנת אפרים קציר – "כולנו אשמים"

הנה סיפור מצויין שמביא בלוגר רוסי (Make Russia warm again). מסתבר שאוליבר סטון צילם סרט על פוטין. הסרט כבר שודר בארצות הברית. בפרק השלישי של הסרט, פוטין מראה לסטון בטלפון קטע וידאו שבו לטענת פוטין, מסוק רוסי מחסל מורדים בסוריה.

ובכן, לא ממש.

הוידאו הזה הוא צילום ירי של מסוק אמריקאי באפגניסטן, משנת 2013. מישהו הצמיד לו הקלטות רדיו של…טייסים אוקראינים מקרבות במזרח אוקראינה בשנת 2014. ואת הקטע הזה, פוטין מראה לסטון.

 הנה הקישור לקטע מהסרט של אוליבר סטון, מתוך הבלוג של איליה ורלמוב. זה אמנם ברוסית אבל תוכלו לראות שם את קטע הוידאו:

http://varlamov.ru/2432902.html

והנה הוידאו שעשו לו עריכה ביוטוב.

עדכון – מאז שכתבתי הנה מאמר מעניין מבן כספית.

מיכאל גנור - גאון הרכש

האיש המחייך, עם העניבה הצהובה, לימינו של אביגדור ליברמן הוא מיכאל גנור, בעברו איש נדל"ן שכיום מייצג את החברה הגרמנית תייסןקרופ בעסקה הקסומה של כלי השייט והצוללות.

הוא הולך לעשות הרבה מאוד כסף כך גם החברה הגרמנית. הרבה מאוד כסף למען האמת. לפי גלובס, הוא אמור לקבל 2% מסדר גודל של 1.5 מיליארד דולר, כשהכסף הגדול הוא לאו דווקא בחוזה עצמו כמו בעלויות התחזוקה הרב שנתיות שעשויות להגיע לסדר גודל של 10-15% לשנה.

זה אחלה ביזנס.

באופן עקרוני אין בכך שום רע – אנשים מתפרנסים מכל מיני דברים וגם עושים הרבה כסף וזה בסדר גמור. אבל….

למעשה מדובר בעסקה בין שתי מדינות (לאור המימון של ממשלת גרמניה מצד אחד והגורם הרוכש שזה מדינת ישראל מצד שני) ועסקאות כאלה אפשר לעשות באמצעות מגוון מנגנונים שיש לכל אחת מן המדינות. לישראל למשל יש משלחת רכש של משרד הבטחון באירופה שזה בדיוק התפקיד שלה – לטפל ברכש של ציוד למדינת ישראל. ואם אי אפשר לסמוך עליהם, אולי אפשר להסתייע במשלחת רכש של משרד האוצר בלונדון או בבריסל? למדינת ישראל יש די הרבה אפשרויות כדי לטפל ברכש של ציוד ממדינה כמו מגרמניה.

אני מבין לחלוטין את החברה הגרמנית שהחליטה לארגן לעצמה נציג מכירות בישראל. זה מה שחברות מסחריות עושות כדי לנסות למכור ולהגיע למקבלי החלטות. במובן הזה, ההימור של הגרמנים על גנור הצדיק את עצמו לחלוטין שכן בין חבריו הקרובים אפשר למצוא את שר החוץ בעבר ושר הבטחון בהווה, ליברמן וגם את עו"ד שומרון שעושה בשבילו עבודת קודש משפטית.

קטונתי מלדעת מה סיפר או לא סיפר שומרון לנתניהו ומה ידע או לא ידע הבעל של שרה. בשביל זה יש לנו יועץ משפחתי לממשלה ואת רוני המפכ"ל, שיבררו במהירות וביעילות את כל הפרטים. אני כן רוצה להתייחס לשתי נקודות בסיפור הזה שמאוד מאוד מוכרות לי מכל השנים שבהן עשיתי מכירות ברוסיה ומזרח אירופה.

הנקודה הראשונה היא כמובן ביטול המכרז והנקודה השניה היא מתווך בעסקה. בעסקה מסוג וסדר גודל כזה, שני הדברים לא היו צריכים להתרחש. יש חברות בקוריאה, באיטליה, בגרמניה ובצרפת שמוכרות כלי שייט בכל העולם ואין סיבה אמיתית לא לעשות מכרז – כדי להשיג מחיר טוב, תנאים טובים ובעיקר, לוודא שמה שקונים אכן מתאים לצורכי הבטחון של מדינת ישראל.

במאמר מוסגר צריך לומר שהספינות בסיפור הזה מיועדות לאבטחת אסדות גז פרטיות והתקציב עבורן אמור היה להגיע מתקציב הכנסות הגז ולא מעודפי התקציב של מדינת ישראל (כאן יש סיפור מעניין על האופן שבו הובא הדבר לועדת הכנסת).

וכמו שציינתי קודם, עסקה בין מדינות לא דורשת באמת מתווך. אז מה הסיפור כאן?

טוב, זה די פשוט באופן עקרוני ואני אדגים את זה באמצעות הסיפור על חברת הרכבות אירואקספרס. למי שנוסע לרוסיה בכלל ולמוסקבה בפרט, בוודאי יצא להשתמש ברכבת שמחברת את שדות התעופה במוסקבה למרכז העיר. מאוד שימושי ונוח ועולה פי 4 או 5 מרכבת רגילה. לחברה הזאת יש מונופול ברוסיה על העברת נוסעים משדות התעופה בערים שונות ברוסיה – מוסקבה, ולדיווסטוק, סוצ'י ועוד.

למי שייכת החברה? שאלה יפה. 50% שייכים לחברת הרכבות הרוסית, 25% שייכים לחברת דלתה-טרנס-אינווסט, 17.5% שייכים לאיש העסקים איסקנדר מחמודוב ועוד 7.5% לאיש העסקים אנדרי בוקרב. פעם החברה הזאת היתה שייכת במלואה למדינה אבל כעת הוא דוגמה "לשיתוף פעולה מצוין בין המדינה למגזר הפרטי". אז מי קיבל את כל האחוזים היפים במונופול הקטן הזה?

אני יודע שאתם נפעמים מכל הסיפור הזה ושואלים את עצמכם – למה זה מעניין אותנו? שאלה מצוינת. חברת דלתה-טרנס-אינווסט שייכת לאישתו לשעבר של סגן עיריית מוסקבה, שהוא בתורו, שותף יחד עם הבן של שר התחבורה אקסננקו בחברה שהיא הספקית הרשמית של ציוד ל…נחשתם נכון, חברות הרכבות הרוסית. מנכ"ל חברת הרכבות הרוסית עומד בראש הדירקטוריון של חברת אירואקספרס מצד אחד אבל מצד שני הוא גם זה שבשיתוף עם משרד התחבורה הרוסי ניהל את המכרז למכירת 50% לחברות פרטיות, ולמתן מונופול לחברה על הסעות משדה התעופה.

לפני שנהיה ליקוטסוב (זה זה שאישתו לשעבר היא הבעלים של 25% מחברת הרכבות, זוכרים?) סגן ראש עיריית מוסקבה, הוא התעסק בתחבורה ובין השאר, הקים חברת אופשור קפריסאית (נחשו מי קונסול הכבוד של קפריסין בישראל? רמז, השם שלו מתחיל במיכאל ונגמר בגנור) שהשותף שול היה אחד קריבורוצ'קו שהוא למרבה ההפתעה מנכ"ל חברת אירואקספרס. רגע, הרי גם החברה של הבת של שר הבטחון שלנו היתה רשומה בקפריסין לא?

אפשר להמשיך עם זה עוד ועוד ולקשור עוד ועוד חוליות העיקרון זהה – אנשים שהם בעלי תפקידים במנגנון ממשלתי, עם נגישות לתקציבים, מאשרים תנאים, מרכזים ותקציבים לחברות ששיכות לאנשים שקשורים אליהם ישירות או בעקיפין.

אפשר בכלל להשוות בין מה שקורה שם לבין מה שאולי קרה אצלנו? אני רק מניח את הדוגמה הקטנה הזאת כאן, כדי שתקבלו קצת פרספקטיבה, עם מי יש לנו עסק. וכדי שאולי תשאלו את עצמכם מהי המוטיבציה האמיתית של האנשים שאחראים על הבטחון במדינת ישראל

אז בשיחת הסלון הבאה שלכם שבה מישהו יגיד, ש"טוב אצלנו אין כזאת שחיתות כמו אצל הרוסים" תעירו לו בעדינות שמה שהרוסים עושים עם רכבות נוסעים, אנחנו עושים עם צוללות וספינות עבור צה"ל.

וחשוב מאוד – לא לשכוח לחשוב על החיים עצמם.

אני יודע שזה לא כל כך פופולרי לצטט את חומסקי, עוכר ישראל ידוע אבל קשה להתעלם מקטע זה מדבריו בשנת 2010.

אם יש לכם כח, אז המאמר המלא, נמצא כאן – http://www.commondreams.org/views/2010/04/19/noam-chomsky-has-never-seen-anything

הנה קטע מעניין – תרגמתי מאנגלית. המקור למטה

"…לארצות הברית יש המון מזל שעדיין לא התגלתה אף דמות כריזמתית וגם ישרה באותו זמן. כל המנהיגים הכרזמטיים שהיו לנו היו רמאים כל כך גלויים שהם זרעו את זרעי ההרס העצמי שלהם – אנשים כמו מקארטי, ניקסון והמטיפים האוונגליסטים. אם רק יצמח כאן מישהו שבנוסף לכריזמה יהיה מחונן גם ביושרה, מדינה זו תהיה בבעיה המאוד רצינית עקב התסכול, תחושחת ההתפקחות והיעדר כל תשובות קוהרנטיות. מה אמורים האנשים לחשוב כאשר מישהו יאמר להם "יש לי תשובה בשבילכם,"? אז אלה היו היהודים, כאן אלה יהיו המהגרים הבלתי חוקיים והשחורים. יאמר לנו שגברים לבנים הם מיעוט נרדף. יאמר לנו שנצטרך להגן על עצמנו ועל כבוד האומה שלנו. יעשה שימוש בכוח צבאי ותהיה אלימות. זה עלול להפוך לכוח גורף וסוחף. ואם זה יקרה, זה יהיה יותר מסוכן מאשר בגרמניה. ארצות הברית היא מעצמה עולמית. גרמניה היתה מידנה עם עוצמה אולם היו לה גם יריבים חזקים יותר. לא נראה לי שהמצב הזה כל כך רחוק מאיתנו. אם הסקרים נכונים , הרי מי שיקח את הבחירות הבאות לא יגיע מהרפובליקנים אלא מהקצה הימני שלהם, הימין המוטרף.

"מעולם לא ראיתי דבר כזה בימי חיי" מוסיף חומסקי. "אני מספיק מבוגר כדי לזכור את שנות השלושים. כל המשפחה שלי איבדה את פרנסתה. המצב היה הרבה יותר גרוע מאשר כעת. ברם, היתה לנו תקווה. לאנשים היתה תקווה. המפלגה הקומוניסטית התארגנה אז. אף אחד לא רוצה לדבר על זה יותר אבל הקומוניסטים אז, היו חוד החנית של עבודה מאורגנת וזכויות אזרחיות. אפילו משהו כמו חופשה שבועית שאורגנה לדודה המובטלת שלי. היו לנו חיים. אין דבר כזה היום. הלך הרוח של האומה כיום הוא מפחיד. רמת הכעס, התסכול והשנאה כלפי המוסדות לא מתארגנת באופן קונסטרוקטיבי. זה מתגלגל אל עבר פנטזיות הרסניות"

אפשר לסלוח לחומסקי על הקטע של המפלגה הקומוניסטית, אבל הכיוון שהוא מצביע עליו מעניין מאוד, בהתחשב שהכל נאמר ב-2010, לפני שאובמה נבחר בפעם השניה.

 

למי שרוצה לבדוק את התרגום – הנה הקטע באנגלית.

“The United States is extremely lucky that no honest, charismatic figure has arisen,” Chomsky went on. “Every charismatic figure is such an obvious crook that he destroys himself, like McCarthy or Nixon or the evangelist preachers. If somebody comes along who is charismatic and honest this country is in real trouble because of the frustration, disillusionment, the justified anger and the absence of any coherent response. What are people supposed to think if someone says ‘I have got an answer, we have an enemy’? There it was the Jews. Here it will be the illegal immigrants and the blacks. We will be told that white males are a persecuted minority. We will be told we have to defend ourselves and the honor of the nation. Military force will be exalted. People will be beaten up. This could become an overwhelming force. And if it happens it will be more dangerous than Germany. The United States is the world power. Germany was powerful but had more powerful antagonists. I don’t think all this is very far away. If the polls are accurate it is not the Republicans but the right-wing Republicans, the crazed Republicans, who will sweep the next election.”

“I have never seen anything like this in my lifetime,” Chomsky added. “I am old enough to remember the 1930s. My whole family was unemployed. There were far more desperate conditions than today. But it was hopeful. People had hope. The CIO was organizing. No one wants to say it anymore but the Communist Party was the spearheadfor labor and civil rights organizing. Even things like giving my unemployed seamstress aunt a week in the country. It was a life. There is nothing like that now. The mood of the country is frightening. The level of anger, frustration and hatred of institutions is not organized in a constructive way. It is going off into self-destructive fantasies.”

הקפה ביוון הוא טעים. יש להם מין סוג קפה כזה שהם מקציפים קפה על מים עם קרח ומגישים אותו בלי סוכר. כשיושבים בבית קפה באתונה, בקיץ למשל, מאוד נעים לשתות את הקפה הזה ולחשוב על כך שמדינה, שמבלה את מרבית זמנה על חוף הים, ונמצאת בחוב לאומי מאז ימי פריקלס פחות או יותר, היא היא הערש של שיטת השלטון שלנו.

וזה, חברים, מגיע אלינו מהאנשים שהחליטו שסוקרטס משחית את הנוער והצביעו ברוב קולות שהוא צריך להתאבד בשתיית רעל. אני לא חושב שמאז הצלחנו לעשות יותר ריאליטי מזה. אבל, אם אנחנו מאמינים לאיטלקים שזורקים דברים ממגדלים עקומים, אז למה לא לאמץ שיטת שלטון ממדינה שאמנם המציאה את המרתון ואת האולימפיאדה, אבל בהחלט לא מתאמצת לצאת לעבודה ולהחזיק את עצמה בלי סיוע.

מה שעבד בעיר הקטנה אתונה, ללא שיתוף עבדים ונשים (כמובן), צמח והפך לרעיון שמונח בבסיס מה שאנו קוראים לו התרבות המערבית. למעשה מציג המודל הדמקורטי את תמונת המראה של המודל התיאוקרטי – מקור הסמכות בדמקורטיה הוא רצון העם שמנוסח בצורת חוקים, בעוד שבמודל הדתי, החוקים הם רצון האל והשליטים הם אלה שמפרשים רצון זה.

עושה רושם שהרעיון הדמקורטי, הוא בעצם רעיון אידיאלי – יעד שיש לשאוף אליו – ולא שיטת שלטון אמיתית ואם נשווה את המדינות הדמקורטיות אחת לשניה וגם לדמוקרטיה היוונית הקלאסית, לא נמצא הרבה משותף. אני חושד, שעמוק עמוק, בתוך תוכנו, אנחנו מבינים שהדמוקרטיה מנוגדת לטבע האנושי.

זה וכסף כמובן.

אתם הרי יודעים מצויין למה אני מתכוון. כסף קונה זכויות וכסף מפר את העיקרון השיוויון הבסיסי שמונח ביסוד הדמוקרטיה. אני לא הולך לספר לכם סיפורים קומוניסטיים או אוטופיים, אולם, אנחנו בכל יום, בעזרת הכסף שיש לנו או אין לנו, קונים לעצמנו זכויות – פנאי, זמן, הורות, השכלה ועוד ועוד.

מנגנון הכסף הוא למעשה עדות לחוסר האמון שיש לנו באנשים אחרים. ולכן, יש לנו את הגורם המתווך, בנוסף לאמון קונה גם זכויות.

ההוכחה הטובה ביותר לטענה שלי היא חווית בית המלון.

במהותו הצרופה ביותר, בית מלון הוא מכונת זמן ענקית שמחזירה אותנו לימים שהיו לנו משרתים. בבית המלון, לוקחים לי את המזוודות, מובילים אותי לחדרי המסודר, הדלתות נפתחות רק עבורי וארוחת הבוקר צהריים וערב מגיעה אלי לחדר מתי שאחפוץ.

מנקים את החדר שלי, מכבסים לי את הבגדים, בקומת הלובי יש מספרה והקונסיירז' עומד לרשותי כדי להגשים כל רצון או גחמה שאני רוצה. תמורת תשלום, כמובן.

בכל פעם שאתם יוצאם לנופש, אתם הופכים לבעלי האחוזה, לרוזנים בארמון ולאצילים מאחוזת דאונטאון. אדונים ומשרתים.

וזה כל כך, כל כך, נעים. הפינוק הזה, היעדר הצורך לשתוף כלים לאחר האוכל, האפשרות להשאיר את המגבת על הרצפה כדי שייקחו אותה ויביאו חדשה…הכריות הצחורות… וכל זה נעשה על ידי מישהו שהוא לא אנחנו. וההבדל היחיד שזה לא אנחנו טמון בשקלים שלנו. הצירוף הזה של המשרתים שעובדים עבורך, בצירוף הכסף שיש לך, גורמים לתחושה שזה מגיע לך. כי אתה עובד כל כך קשה. ומגיע לך שיפנקו אותך ויתייחסו אליך יותר טוב, כי אתה הוא זה שמשלם.

אנחנו לא רוצים דמוקרטיה כי אנחנו לא באמת רוצים שכולם יהיו כמונו, יקבלו את מה שאנחנו מקבלים ויהיו שותפים שלנו.

אז בפעם הבאה שאתם כועסים על בהמת שוקלד שבאה בדרישות או לאיזה ערס שמתפרע ורוצה שיפתחו לו את החדר, תפסיקו. הם לא חסרי תרבות והם לא לא מנומסים.

הם פשוט רוצים תמורה לכסף שלהם.

ואם יש לך כסף אז מגיע לך. לא?

 

 

טוב, לא באמת שיש לי רגשות עמוקים כאלה לנשק. תפסה אותי הכותרת בעיתון הארץ ש"מכירות הסייבר עברו את מכירות הנשק של ישראל" .

זאת חתיכת מידע מעניינת קודם כל בגלל שהיא לא נכונה בהגדרה. הכותרת הנכונה יותר היא שייצוא הנשק של מדינת ישראל גדל תודות לייצוא מערכות בתחום הסייבר.

אם יש דבר שראשי מערכת הבטחון ושרי הבטחון וכל מי שניזון מנשק ונגזרותיו צריך להודות לו בכל יום ויום (כולל בבית הכנסת ביום שישי) הוא הסייבר.

אני אסביר.

פעם, היה איום של צבא. הסורים על הגדרות ויש להם מטוסים וטנקים וחיילים. אז גם אנחנו צריכים כאלה ואז זה די פשוט. להם יש 100 טנקים, אנחנו נעשה 200 ואז ננצח את הסורים. למצרים יש 1000 מטוסים, אז לנו יהיו 1200 ואז ננצח את המצרים. הלוגיקה כאן די ברורה – מערכות מול מערכות, אנשים מול אנשים.

השלב הזה עבר. כיום, אין לנו איום של צבא קונבנציונלי. אז איך אפשר להצדיק מנגנון, ואיך אפשר להצדיק השקעות נוספות בנשק, אנשים וציוד? עוברים לשלב האיום הלא קונבנציונלי, והנשק האסטרטגי. כאן יש יתרון עצום מכיוון שלא רק שהאיום מפסיק להיות קונקרטי (כי אף אחד לא יודע באמת למי יש נשק לא קונבנציונלי ומהו איום אסטרטגי) וגם מכיוון שהקשר מפסיק להיות לינארי (יותר טנקים ומטוסים). ואז אפשר לגייס כספים ומשאבים לפרוייקטים מהסרטים (מלחמת הכוכבים האמריקאית, הנשק הלא קנבנציונלי של סדאם).

אבל גם זה לא משהו כי אפילו הפסיכופטים הגדולים ביותר לא ששים להשתמש בנשק להשמדה המונית ולממש איומים אסטרטגיים (אולי בגלל שגם אצלם יש גנרלים ומומחי בטחון שמספרים להם סיפורים).

במובן הזה, ארגוני המחבלים למיניהם הציבו אתגר יוצא מן הכלל בפני ה"מומחים הצבאיים" וזאת מכיוון שהם לא משתמשים בנשק משוכלל, וגם אם יורים עליהם נשק מונחה מתוחכם זה לא עוזר, כי הם מתחבאים במנהרה שאותה הם חפרו בטוריה של 10 שקל וקצת פיתות ובצל. אז פתאום יש בעיה – איך להצדיק קניית מטוסי סילון בעשרות מיליונים כאשר האיום שלך הוא פועלים שחופרים מנהרות בעזה?

ואז הופיע הגביע הקדוש של הסייבר. הסייבר הוא האיום המושלם. למעשה כל מחשב יכול לשמש למתקפת סייבר. ובגלל האינטרנט, בכל מקום, יכול להיות מחשב שיכול לשמש למתקפת סייבר. וזה עוד לא הכל! הרי הסייבר הוא התקפה על מערכות מידע – אתם יודעים זרם של ביטים, קבצים וכל הדבר הזה שקוראים לו טרפיק – וזה הרי יכול להיות כל דבר, כל קובץ כל תמונה וכל זרם של אפסים ואחדים שמגיע מסווה כך או אחרת.

כי סייבר זה לא סתם הזמנה מנסיך ניגרי לעזור לו עם מיליונים בחשבון הבנק. הסייבר במיטבו (ואני מבקש מאוד לשים לב לניסוח) הוא איום על הבטחון הלאומי. לכן, סייבר יכול להיות הגנה מפני גנבי סיסמאות וגם הגנה על מערכות מידע של בתי זיקוק וגם של בקרת רמזורים וגם במקורות וגם במעליות.

סייבר יכול להיות כל דבר, בכל מקום.

לכן, כל מערכת שמחוברת לאינטרנט היא יעד להתקפה או להגנה. לכן, ממש כמו באג אלפיים, צריך למגן הכל במסגרת הסייבר. כי אין לדעת מה יקרה ומאיפה תגיע ההתקפה. ומכיוון שאנחנו חיים בעידן המידע – זה יהיה לנצח! כי כל עוד נרצה אינטרנט ושלט רחוק, יהיה מקום לאיום סייבר. אנחנו נוכל לברוח, אבל לא נוכל להתחבא.

עכשיו, אני מקווה שאתם מתחילים להבין את הבוננזה שהסייבר מהווה עבור משרד הבטחון. אם האיום הוא בכל מקום ובכל דבר, אז חייבים תקציבים לכל מקום ולכל דבר. והמטרות? כל מקום וכל דבר. כמה כסף? נתחיל בהמון ולאט לאט נבקש עוד ועוד. והדבר הקסום ביותר – זה סודי. כל כך סודי שאסור לספר לאף אחד, בטח לא לחארות האלה במשרד האוצר וגם לא לועדת הבטחון. סוגרים את זה בשקט כי יד לפה, רגל לאוזן.

אז תעזבו אתכם מצדק חברתי וממחירי הדירות. הסייבר קם עלינו לכלותינו.

שקט, מקלידים.