ארכיון רשומות מהקטגוריה "מה שחשבתי"‏

Image result for bacon and eggs

מעניין מה קורה כעת באיראן? מה שיחת היום בבתי הקפה, על מה מדברים נהגי המוניות? אצלנו יש אקשן וכולם שמחים – חיל האוויר עובד בסוריה, פותחים מקלטים, צה"ל נערך וישראל כץ, שר התחבורה שלא מצליח להתארגן על רכבת לירושלים או תאונות דרכים או רכבת קלה או פקקים, מעניק לנו ניתוחים אסטרטגיים. וזה עוד כלום לעומת הארוויזיון.

יש בוודאי כמה אנשים ששואלים את עצמם, למה בעצם כל הסיפור הזה קורה עכשיו. זה לא שהיה איזה שינוי דרמטי בסיטואציה. האיראנים נמצאים בלבנון כבר למעלה מעשור אם לא יותר, ובסוריה כבר שלוש שנים. תמונת האיומים לא השתנתה באופן מהותי. השחקנים הם אותם שחקנים וכולם יודעים מה כל אחד רוצה. אז מה הסיפור?

הנחת העבודה שלי שמבחינת ישראל, אין לזה שום קשר לבטחון לאומי. ובטח ובטח שאין לזה נגיעה לבטחון הלאומי של ארצות הברית, איראן ורוסיה – אלה השחקנים ליד השולחן בקזינו הזה.

אז הנה תמהיל הספקולציות שלי – לשיקולכם.

המצב לא השתנה, אז מה כן?

  • לדעתי, הטיימינג. חימום הגזרה מול האיראנים היה יוזמה שלנו לחלוטין וככל הנראה הוא הסתכנרן יפה עם לוח הזמנים האמריקאי (כלומר של טראמפ) וגם רוסי (פוטין). שלושת המוסקטרים שלנו משחקים אחד לידי השני – טראמפ מעדיף לשחק במגרש החוץ והבטחון לאור הבשלת החקירה של מולר והפריצת החזית מול העורך דין שלו ומשפט החשפנית. מסתבר שגם אצל האמריקאים, הסיפור הזה של "שקט, יורים" עובד יפה – במיוחד בפוקס.
  • אצל פוטין המצב מעט יותר מעניין. לכאורה, הבלגן שחיל האוויר שלנו עושה, מייצר חוסר יציבות בסוריה ומצב שבו כוחות רוסיים יכולים להיפגע. אבל, גם אצל פוטין, שזה עתה נבחר לכהונה נוספת, המצב בסוריה התייצב ולמעשה, אין צורך במעורבות רוסית…אלא אם כן, המצב שם לא יציב ויש צורך במישהו חזק ונחוש במזרח התיכון. בתפקיד המבוגר האחראי (לכאורה) מופיע פוטין, שאיתו משוחח נתניהו (יש לומר, מעדכן. אם יש משהו שצריך להבין על דיפלומטיה רוסית, הרי זה שהשיחה היא חד סטרית, אלא אם אתה יכול להגיע מעמדת כוח. נתניהו? עמדת כוח?)
  • ואחרון חביב, נתניהו, שסוף סוף מצא את המקום תחת השמש שלו. הכוכבים הסתדרו באופן מקסים לאיש, ויש לו אפשרות להיות האידיוט השימושי הן של פוטין והן של טראמפ. וגם אצלו, מבשילות החקירות ונראה שאפילו מנדלבליט לא יוכל עוד לעצור את התיקים.

כך שכל שלושת הליצנים האלה מרוצים ממצב העניינים בסוריה.

אז מה הסיפור עם הבייקון והחביתה?

ראשית, זאת ארוחת בוקר טעימה ומזינה ואני ממליץ עליה לכולם. שנית, זאת הדגמה מצוינת לעיקרון של מחויבות והשתתפות. כלומר – התרנגולת משתתפת אבל החזיר, די מחויב. ולמה אני נזקק לדוגמה הזאת? כי במשחק שאנחנו חושבים שאנחנו משחקים, כולם משחקים אבל רק אנחנו מחויבים. איראן, משחקת דרך שליחים בסוריה, רחוק מגבולותיה. רוסיה, משחקת את המשחק הרגיל שלה, על אדמת מדינות אחרות ומרוויחה כסף על הדרך ממכירת הנשק ויצירת חוסר יציבות עולמי. טראמפ משחק בוושינגטון, כי משם הכל נראה מקסים אבל כמה נושאות מטוסים נמצאות כאן באזור כדי לגבות "את מחויבותה של ארצות הברית לבטחונה של מדינת ישראל". ורק אצלינו, בצפון פותחים מקלטים ואם תהיה הסלמה, יהיו אלה המילואימניקים שלנו וטייסינו המעולים שיזכו לפרופילים נוגים בעיתונים ונדל"ן מטופח בחלקה הצבאית. מעניין שאפילו נתניהו או ליברמן, משחקים מבלי לקחת אחריות.

ואולי צריך לבדוק מי נהנה מכל הסיפור?

מי מרוויח מחוסר יציבות במזרח התיכון?

  • חברות הנפט – כי הנפט עולה. וגם…רוסיה שהיא חברת נפט אחת גדולה שיש לה מדינה. בכל פעם שטראמפ יוצא נגד איראן, עוד דולרים נכנסים לחשבון הנפט הרוסי. כמובן שאין קשר לחשדות לשיתוף פעולה בין הרוסים לבין טראמפ.
  • יצרני הנשק – טוב זה ברור, נכון?
  • יצרניות נפט – ערב הסעודית, נסיכויות, ו….איראן.
  • ובעיקר – רוסיה. כאן הסיפור בעיני יותר מעניין מכיוון שנטישתו של טראמפ את ההסכם עם האיראנים מציבה דילמה שכבר החלה לצוף, אחרי שמרקל אמרה שאירופה לא יכולה לסמוך על ארצות הברית להגנה. אם זה המצב, אז מה יהיה עם נאטו? אם האירופאים ישארו עם ההסכם, אז הטראמפ, לפי הלוגיקה שלו, צריך לפרק את נאטו? ואם זה נראה לכם לא הגיוני, אז שימו לב לאופן שבו פועלת טורקיה, שהיא חברה בנאטו.
  • נתניהו, כמובן. כל דבר שמסיט את תשומת הלב מההתנהגות המופקרת שלו לטובת מצב בטחוני, מסייע לנתניהו וכמובן לליכוד. ואם אתם חושבים שאני טועה, אולי שווה לכם להציץ בסקרים  האחרונים. מצד שני, גם גולדה קיבלה 51 מנדטים בשלהי יום כיפור

כמה דברים על זחיחות, יהירות ושחצנות

  • מי שעובד כעת בסוריה הוא חיל האוויר. מדויק, מקצועי, ובעיקר, מאוד מאוד רחוק מהקרקע. הצירוף של מודיעין, מקצוענות וטכנולוגיה, מייצרים תוצאות מצוינות. בינתיים, אנחנו עובדים בתנאי מעבדה. עד הרגע שבו יפול מטוס אחד ואז, במקום ארונות של קלסרים, נצטרך להתמודד עם תמונה של טייס שלנו בשבי האיראנים או הסורים. ואם אתם חושבים שנוכל לעמוד בזה, אז נסו להיזכר בטייס האחרון שלנו שהגיע לאיראנים ולסוג העסקאות שעושה נתניהו בנושא שבויים.
  • בנוסף, צריך לשים לב שמספיק שהאיראנים יחליטו להיות עקביים באסטרטגיה שלהם, נצטרך להתמודד בקרוב במהלך מול לבנון ושם, נצטרך להיכנס קרקעית. על בסיס הרקורד שלנו בלבנון עד כה, יש למה לצפות. האם גם אז נצליח להיות כאלה אפקטיביים? האם אנחנו רוצים לאבד עוד חיים ב"סבב נוסף בלבנון"?
  • הפעלת כוח וכוח בלבד. מה שאנחנו עושים עד כה בצפון (ולמעשה גם בדרום) הוא אך ורק הפעלת כוח. תיאורטית לפחות, הפעלת כוח היא הצעד האחרון האפשרים לאחר מיצוי כל האופציות האחרות שהן קצת פחות כואבות ופחות יקרות. המהלך שאנו עדים לו, מראה כי אין כאן חשיבה אסטרטגית. אז עכשיו נגמר סיבוב ראשון, מה השתנה? שום דבר – האיראנים עדיין בלבנון, חיזבאללה עדיין עם הטילים, האמריקאים ממש רחוקים ותמונת המצב האסטרטגית לא השתנתה כלל.
  • יש כאן עוד דבר אחד שנראה לי שכל החוגגים על המלחמה בוחרים לא לחשוב עליו. יש לנו עסק עם טראמפ. תארו לעצמכם שיווצר כאן מצב חירום – חזית בסוריה, חזית בלבנון, מהומות בשטחים. ואז פגז טועה מגיע לשטח כינוס של הרוסים בסוריה והם נכנסים למשחק. האם טראמפ ישגר את הצי השישי? האם הוא ירים טלפון לפוטין? האם זה האיש שיוכל להיכנס למומ עם איראן, אירופה ומועצת הבטחון? במילים אחרות – האם בעלת הברית הגדולה שלנו היא מישהו שאפשר לסמוך עליו? אף אחד מהשחקנים לא נושא בשום אחריות – מה שניסם טאלב קורא לו Skin in the Game. במקרה של התסבכות וכישלון, אף אחד מהם – פוטין, טראמפ ונתניהו – לא ישלמו מחיר.

ודבר אחרון – איפה האופוזיציה בימים אלה? אולי אנחנו צריכים לפנות למשטרת ישראל , ליחידה לאיתור נעדרים?

מודעות פרסומת

אמיל זולא - טיול בפריז בעקבות מורשתו אמיל זולא - טיול ...

 

מה שמטריד זה לא השחיתות של ראש הממשלה ומקורביו, אלא העובדה שאף אחד ממי שמגדיר את עצמו כ"מנהיגי ציבור", "נבחרי ציבור", "אנשי ציבור", "דמויות בולטות בציבוריות הישראלית" או סתם "מובילי דעה" לא אומרים דבר.
נשיא המדינה? שופטי בית משפט בדימוס? שרים? חברי כנסת? סופרים? ראשי אוניברסיטאות? עורכי עיתונים? מנכ"לים? יושבי ראש של עמותות ציבוריות? ראשי לשכות? רבנים ראשיים? מחנכים?
מישהו?
מישהו אולי ביטל פגישות לאות מחאה? ויתר על תפקידים? כיבודים? פרסים?
איפה אמיל זולא ישראלי? היכן האדם שמוכן לנקוט עמדה מוסרית בפומבי לא "להמתין להכרעת היועץ המשפטי"
האם באמת יש כאן איזה חוסר בהירות או איזשהו ספק בכך שמדובר במעשים חמורים בכל קנה מידה? ממה הם חוששים?
אז כשהם יבואו לבקש אמון, להיבחר, או להתחשב בדעתם, תזכרו את הימים האלה מכיוון שאין באמת הסבר לשתיקה הזאת.
האמת היא שיש לי עבורם מספר תירוצים מצוינים.
  • הגנת האידיוט – "לא הייתי מעורה בפרטים/לא היה לי מספיק מידע/
  • הגנת האידיוט התמים – "לא האמנתי שראש ממשלה/מנכל/שר מסוגלים…."
  • הגנת השכנים של דכאו – "לא היה לנו מושג מה קורה שם"
  • הגנת נירנברג – "אני בסך הכל מילאתי את תפקידי. זה לא מתפקידי, לשפוט/לבקר/להעריך"
  • הגנת האידיוט/ראש קטן – נאמר לי שהכל חוקי/תקין/מאושר
  • הגנת האופורטוניסט – "כבר לפני שנה הבנתי שזה לא בסדר אבל חשבתי ש…"
  • הגנת האידיוט המושחת – "הרי כל המערכת עובדת ככה וכולם מושחתים"
  • הגנת המועל בתפקידו – "אני רק אדם אחד. מה כבר יכולתי לעשות"
  • הגנת הפחדן – "השתגעת, אתה יודע מה היה קורה לי אם הייתי מדבר?"
  • הגנת "תשכחו שמעלתי בתפקידי הציבורי – "מה שהיה בעבר לא משנה. עדיף להתמקד בתיקון לעתיד"
  • וכמובן הגנת הנשיא או הגנת אפרים קציר – "כולנו אשמים"

הנה סיפור מצויין שמביא בלוגר רוסי (Make Russia warm again). מסתבר שאוליבר סטון צילם סרט על פוטין. הסרט כבר שודר בארצות הברית. בפרק השלישי של הסרט, פוטין מראה לסטון בטלפון קטע וידאו שבו לטענת פוטין, מסוק רוסי מחסל מורדים בסוריה.

ובכן, לא ממש.

הוידאו הזה הוא צילום ירי של מסוק אמריקאי באפגניסטן, משנת 2013. מישהו הצמיד לו הקלטות רדיו של…טייסים אוקראינים מקרבות במזרח אוקראינה בשנת 2014. ואת הקטע הזה, פוטין מראה לסטון.

 הנה הקישור לקטע מהסרט של אוליבר סטון, מתוך הבלוג של איליה ורלמוב. זה אמנם ברוסית אבל תוכלו לראות שם את קטע הוידאו:

http://varlamov.ru/2432902.html

והנה הוידאו שעשו לו עריכה ביוטוב.

אז, מובילאי נמכרה לאינטל ב-15 מיליארד דולר. מדהים ומעולה. כל הכבוד לחברה שהשכילה לגייס למעלה מ-200 דוקטורים ועוד המון חוקרים. זהו הישג מצויין למערכת ההשכלה הישראלית, לתעשייה וליזמים. זהו גם צעד אסטרטגי יפה לאינטל, שמנסה להמציא את עצמה בתחום המכוניות האוטונומיות ומאותתת על העתיד הורוד לתחום.

ואני שואל כאן – בשביל מה צריך מכוניות אוטונומיות? אל תבינו אותי לא נכון, אני לא נגד קידמה וטכנלוגיה. אני גם לא נגד המצאות עתידניות כאלה, אבל למה אף אחד לא שואל למה צריך מכוניות שנוסעות לבד?

  • "אף אחד לא צריך לבזבז את הזמן שלו בנהיגה" – נכון מאוד. זה בזבוז זמן מכיוון שמרבית המדינות לא מציאות חלופות למכונית פרטית. אם יש תחבורה ציבורית מפותחת, לא צריך מכונית. כשאני נוסע לחו"ל אני לא משתמש בתחבורה ציבורית ומצליח להגיע, בהצלחה ובזמן, לכל מקום שאני צריך. אנחנו מבזבזים זמן על הכביש מכיוון שאנחנו לא יכולים לסמוך על האוטובוס או על הרכבת שיגיעו בזמן או בתדירות שאנו זקוקים לה.
  • "זה הרבה יותר נוח". נכון מאוד. ולכן, יותר אנשים ירצו מכונית אוטונומית ולכן, תהיינה יותר מכוניות על כביש ולכן, נבלה שם יותר זמן. אמנם בנוחות, אבל יותר זמן על הכביש ולא במקום שאליו אנחנו רוצים להגיע.
  • "טוב, אז משאיות ואוטובוסים זה מצויין". נכון, בתנאי שכל המכוניות הן אוטונומיות, כי אחרת, יהיה קשה מאוד לשלב אותן בתנועה ואז כל היתרונות של מכוניות אוטונומיות יילכו לאיבוד.
  • "זה הרבה יותר בטוח". האמנם? מצד אחד, כמובן שאנחנו מבטלים את מה שנקרא, הגורם האנושי. מצד שני…אנחנו עדיין משאירים טייסים בתא הטייס למרות שהמטוס יכול לטוס באופן אוטומטי לגמרי. הטכנולגיה לא מושלמת, תהיינה תקלות ואני מנבא שאחוז הנפגעים בכבישים לא יירד. זה יוכל להיות יותר בטוח, רק אם כל כלי הרכב יהיו אוטונומיים. המשמעות היא שינוי מהותי בכל הכבישים, בכל מערכות ובכל התשתיות. האם ההתקדמות בתשתיות מתקדמת באותו קצב כמו המכוניות האוטומטיות?
  • "תחשוב על הזמן באוטו. בזמן שהמכונית נוסעת, אפשר יהיה לעשות המון דברים ולנצל טוב יותר את הזמן". יכול להיות. נסו להיזכר כמה יעילים הייתם כאשר מישהו אחר נהג. כמה יעילים אתם במונית? אנחנו יעילים במטוס (כי אין הפרעות והסחות), אנחנו גם יעילים יחסית ברכבת (כי יש שולחן, ויש אינטרנט). אבל באוטו?
  • "זה יקטין משמעותית את הזיהום". ובכן, זה בתנאי שפחות מכוניות תעלינה לכביש (אמרנו שזה לא יקרה, כי מכיוון שזה כל כך נוח, כולם ירצו מכונית ותהיינה יותר מכוניות ויותר זמן "נסועה" כמו שאומרים במשרד האוצר. אז זה לא יקטין את הזיהום.
  • "כן, אבל המכוניות החדשות תהיינה חשמליות והן פחות מזהמות". נכון….אבל לא באמת. ייצור מכונית חשמלית מזהם הרבה יותר וייצור חשמל עדיין מתבצע מנפט ופחם כך שהזיהום נשאר איתנו. הדרך להוריד את הזיהום היא להקטין את כמות המכוניות בכביש ואת הזמן שהן מפעילות מנוע – כמו שקורה ביום כיפור. תקנה פשוטה של כל עירייה על הגבלת כניסת מכוניות למרכזי ערים, תוריד זיהום בסדרי גודל ובשביל זה לא צריך מכונית אוטונומית. ומעבר לכך, אנחנו מדברים על מכונית אוטונומית ולא חשמלית, נכון?

אז בשביל מה צריך מכונית אוטונומית בכלל? התשובה היא בשאלה נוספת שהיא – מי מרוויח מהסיפור?

  • חברות טכנולגיה – זה כר נרחב להמון חידושים והמון מוצרים חדשים. מובילאיי אמרנו?
  • חברות מכוניות – שימו לב שהפתרונות המוצגים הם מכוניות חדשות לחלוטין. אף אחד לא מקדם פתרונות של הסבת מכוניות קיימות. אנחנו מתקדמים לקראת מודל דומה כמו שהיה במעבר מוידאו לדיסקים – שינוי התשתית יחייב את כולנו לעבור למכוניות אוטונומיות למרות שיש לנו מכונית עובדת לחלוטין.
  • מדינות – מדינות מתות על מכונית אוטונומית. מכונית שיודעים מי נוסע בה, לאן, מתי ובעיקר, שאפשר לעקוב ואפשר גם להשבית את המכונית מרחוק. הדבר הזה שנקרא חופש תנועה וזכות לפרטיות, לא יהיה בעידן המכונית האוטונומית
  • חברות תוכנה ואינטרנט – מכונית אוטונומית היא תקשורת ומידע ועוד רכיבים מחוברים.
  • חברות הובלה ולוגיסטיקה – אם לא צריך נהג אז אפשר לחסוך בהוצאות.

מה אני מפספס בכל הסיפור הזה?

הסיכוי שלא תתקלו בשף או מישהו שמבשל בטלויזיה הוא בערך כמו הסיכוי שלכם לקבל סיגרים חינם מארנון מילצ'ן (חוץ ממך, הקורא בנימין). או שיש תוכנית שמבשלים בה או שיש ערוץ שלם שבו מבשלים בכל מקום אפשרי כל דבר אפשרי או שיש טבח שמפרסם משהו שאוכלים או קונים כדי לאכול. מתקפת המבשלים ואין לזה קץ.

אל תבינו אותי לא נכון. אני אוהב לבשל. אני גם אוהב לאכול. אני גם מאוד אוהב תוכניות בישול. אבל. אני לא כל כך מרוצה.

קודם כל, השפים האלה הם בהמות די רציניות. צועקים צורחים מקללים ואגרסיביים בצורה יוצאת דופן ממש. והם גם מספקים הסברים. משהו כמו "אני לא יכול לראות חוסר שלמות" או "במטבח יש לחץ מטורף וחייבים לעמוד בקצב" או "ככה זה בתעשייה, אתה צריך לספוג את מנת הצרחות כי זה מה שעושה אותך שף מוצלח". מן "אם אתה לא יכול לעמוד בחום, אל תכנס למטבח".

שזה האמת, תירוצים די עלובים. אה, נזכרתי בעוד תירוץ "הם לא עושים את מה שמצופה מהם ומה שאני אמרתי להם לעשות".

יצא לי לעבוד בחברה יפנית, עם צוותים גרמניים. יותר שואפים לשלמות עם קיבעון אנלי לדיוק, אין בעולם הזה. אז מה? מישהו צועק שם אם לא יוצא מה שרוצים או מה שמתכננים? לא ממש. גם הם עובדים עם "חומרי הגלם הטובים ביותר" ו"לא מסתפקים בפחות ממושלם" אבל איכשהו, הם מצליחים לעשות את זה בלי צרחות והשפלות ואלימות.

אני גם לא זוכר שרופאים צועקים על רופאים אחרים או על אחיות שעובדות איתם. אמנם, הרופאים לא עושים מתעסקים בדברים כל כך קריטיים כמו רוטב דמי גלס או פסטה שלא יוצאת אל דנטה וצריך לזרוק אותה אבל הם מצליחים להשתיל ריאות או כבד, בלי לצרוח ולזרוק מלקחיים לכל עבר.

נראה לי שהעניין יצא מכל פרופורציה. למה? בסופו של דבר טבח צריך לעשות אוכל טעים. זה כל הסיפור. או שזה יוצא טעים או שזה לא יוצא טעים. כמה אנשים באמת מסוגלים להבחין אם הבצל הושרה ברוטב בלזמי מצומצם או לא? האם באמת זה כזה אסון אם שמים סומק או לא? מי ירגיש בזה? או שזה טעים או שזה לא טעים. "אני ארגיש" אומר השף. טוב, שף יקר אז מה? אם האוכל שלך טעים, העובדה שקטפת את הנענע בליל ירח מלא, עם טל, לא מעלה ולא מורידה. זה הכל שיווק.

אז מה הקטע כאן? יש לי כמה השערות

אם אתה לא בהמה, אין לך סיכוי. השפים לא שונים מהסביבה שבה הם מתפקדים. אם אורן חזן חבר כנסת וסמוטריץ' הוא מורה הדור, גם טבחים יכולים להתנהג כמו בהמות. ביתן כן, ואסף גרניט לא?

חוסר בטחון ואגו – רוב הטבחים, סליחה, שפים, הם גברים ולהיות טבח זה לא ברוס ויליס, אפילו אם יש לך זקן או זיפים. אז לכן צריך להפוך את המטבח לשדה קרב, שבו שורדים רק החזקים. יש שם סכינים, עובדים שם רק הגברים הקשוחים ביותר שלא מתפשרים על חיתוך ז'וליין מדוייק. כי אם לא מצלחתים כמו שצריך, יחסלו אותך. לכן, צועקים שם צורחים וכל תוכנית טלויזיה היא קרב סכינים או משחקי השף או מטבחי הגיהנום. זה הפיצוי על כך שהם, הטבחים, בעצם ילדים טובים של אימא, שהלכו איתה או עם הסבתא לשוק ועמדו במטבח או קילפו אפונים. הם פשוט לא אהבו לעצב בגדים אבל הם אהבו לאכול אוכל טעים ומאוד אהבו את אימא. זה בדיוק כמו להקת אנשי הכפר, נכון? השוטר עם בגדי העור, פועל הבניין, המלח, האינדיאני – כולם גברים גברים, שכמובן אוהבים גברים גברים כמוהם.

זה הכל שיווק. פעם, תוכניות הבישול היו נושאות בשורה. תפקיד תוכנית הבישול היה ללמד את ההמונים איך לבשל דברים מעניינים וטעימים במטבח הביתי. בהרבה מובנים, בדיוק כמו בסרט רטטוי של פיקסאר, "לבשל, כל אחד יכול". ג'וליה צ'יילד הביאה את בשורת המטבח הצרפתי לאמריקאים כדי שכולם יבשלו אוכל צרפתי. כי הוא היה טעים ולא היה בו שום דבר מסובך. רק להקפיד על התהליך ולהשתמש בחומרים טריים. אבל היום, למרות אלפי תוכניות הבישול, מרביתן למעשה, מציגות פנטזיות בישול, פורנוגרפיה של אוכל. כי לבשל כמו בטלויזיה, זה יקר, זה לוקח זמן ומצריך מטבח גדול ועוזרת שתנקה אחריך את כל הכלים. למרבית האנשים אין לא את הכסף, לא את הפנאי ולא את מטבח עם כל הכלים. הטבחים של היום עושים כל מאמץ כדי לצייר תמונה של מאמץ עילאי ואמנות נשגבת (מישהו אמר אייל שני?).

הכנת אוכל הוא המעשה הכי לא אנוכי שאפשר לעשות. ובגלל זה (טוב, גם בגלל זה) אנחנו אוהבים את אמא שלנו. כי היא משקיעה, הרבה זמן ומאמץ די להכין משהו שנעלם תוך כמה דקות ואנחנו נהיה מרוצים. ונשכח עד לפעם הבאה. הטבח הביתי, מבשל למען אחרים והם המרכז, לא הוא. אבל השף של היום הוא במרכז. הוא עובר ייסורים ונהרג באוהלה של תוכנית הבישול שלו, הוא משקיע את כל חייו במטבח כי זה "זה מה שאני הכי אוהב לעשות". באמת? לעמוד במטבח? 18 שעות ביום? הבישול הפך ל"אמנות" ואחנו כבר בעסקי "חוויה קולינרית". וברגע שזה הופך לחווייה, ולבישול עילי, אפשר לעשות מזה כסף ולמכור.

אוכל הוא התחליף המושלם להשכלה. אם עדיין לא עצבנתי אותכם, אז עכשיו אולי אני אצליח. באופן עקרוני ומעשי, כל אחד יכול להעריך אוכל, מהסיבה הפשוטה שכל אחד אוכל מהרגע שהוא נולד. אז כל אחד הוא מבקר מסעדות בדיוק כמו שכל אחד יכול להיות מבקר טלויזיה. אלא אם כן, הבישול הופך להיות אמנות ואם משתמשים במילים מסובכות ומייצרים מנות מורכבות מאוד מחומרים סופר אקזוטיים שאי אפשר להשיג במכולת. הו אז, הבישול הופך למדע (כמו במטבח מולקולרי) או לאמנות כמו ריקוד או ציור. ואם זה אמנות, הרי כל מי שמבשל הוא אמן וכל מה שהוא עושה הוא אירוע תרבותי. ולכן, כאשר אנחנו הולכים למסעדת שף זה כמו ללכת לאופרה או לתיאטרון. וכאשר אנחנו רואים תוכנית בישול זה כמו לקרוא ספר או לשמוע הרצאה. ואז, אפשר לדבר על אוכל כמו על אירוע תרבותי, אמנותי וחד פעמי. נתעלם רגע מהעובדה שמרבית השפים בסך הכל משחזרים את הטעמים של הילדות שלהם או מה שהם אכלו בתקופה הכי יפה בחייהם ויש להם זיכרונות קסומים מאז. הכי קל להפוך אוכל לתרבות כי זה נטול מאמץ. לא צריך להכיר את תולדות הציור כדי להבין למה מודליאני צייר נשים עם צוואר ארוך או מה היה כל כך מהפכני בציורים של רנואר. לא צריך עומק רגשי כדי להעריך שקשוקה טובה, וזה הרבה יותר קל מאשר לנסות לשמוע יצירות קלאסיות של מוצארט או שוברט. הרבה יותר קל לראות מאסטר שף מאשר לקרוא את קאמי או פרוסט. אבל, אוכל הוא אמנות ותרבות ולכן, פשוט מאוד לקבל את המשוואה "אני אוכל משמע אני אדם תרבותי". קולינריה היא הכיסוי המושלם לאדם חסר השכלה. זה לא אומר שאנשים משכילים לא מעריכים אוכל טוב. זה פשוט אומר שקל להיראות משכיל כאשר אתה מגלה בקיאות במשחקי שפים למיניהם.

הי, תצעקו לי, ומה עם צרפת? הרי שם שפים הם גיבורי תרבות וכל שינוי ברוטב הוא בגידה בלאום! נכון. בצרפת האוכל נתפס כאירוע תרבותי במובן שבו אתה צריך להכיר את תולדות המנה כדי להבין מה היא מידת החדשנות של הטבח ששינה אותה. במובן הזה, אני יכול לחשוב רק על עוד מדינה אחת שבה יש כזה יחס לאוכל ולשיטת ההכנה שלו – יפן. גם שם לאוכל יש מימד תרבותי, רוחני, אידיאולוגי, אם תרצו. בשאר המקומות, היחס לאוכל הוא מעט יותר ארצי ולא יומרני. בצרפת או ביפן, לאוכל יש היסטוריה ארוכה של חומרים ושיטות. אולי בעוד חמש מאות שנה, נוכל גם אנחנו להתהדר במטבח ישראלי.

בשם איזה יומרה, אומרים לנו השפים בתוכניות ובשלל הערוצים, מה טעים ומה לא ומה אנחנו צריכים או לא צריכים לעשות? האם מישהו מהם עשה דבר מה חדש או פורץ דרך? יש בכלל טבח ישראלי מקורי? אייל שני שם כרובית בתנור. פורץ דרך. אני יכול לחשוב אולי על ארז קומרובסקי שבחר להכניס לתפריט שלנו עשבים מהגליל שהערבים מבשלים איתם שנים, ואת צחי בוקשסטר שעשה אוכל עם חלבה בתרווד הוורוד. וגם איזכור של כבוד לאהרוני, שהביא למטבח מקצוענות. טוב, גם לפסיכופת אייל שני שאי אפשר להתעלם ממנו.

לגבי כל השאר. להגיש ירקות מהשוק או לעשות מנות מחמישים מרכיבים, זה לא אוכל, זה שיווק.

עכשיו מספיק. נגמר לי הזמן, אני חייב לחזור למטבח. קציפת הסרטנים שאני מכין לטרין אווז עם תאני בר, שומר ואזוב, בתוספת גרעיני הל .קלויים, סומק ושומשום שחור, כבר כמעט מוכנה. סתם משהו קטן לנשנש לפני שנזמין פיצה

 

אז התקשורת מדווחת בהרחבה על הפריצה ליאהו וגניבת רשומות של למעלה ממיליארד משתמשים. מעניין שמדובר בחדשות די ישנות מכיוון שהדבר התרחש ב-2013. גם הפריצה לשרתי המפלגה הדמוקרטית דווחה די בדיעבד. בהקשר אחר לחלוטין, אנו מקבלים דיווחים כעת, כי פישמן נמצא בפשיטת רגל כבר מאז ההימור על הלירה הטורקית – כמעט 10 שנים.

אז מה קורה כאן? איך להסביר את העובדה שבין הכיסוי האובססיבי של התקשורת, 24 שעות ביממה, בכל הערוצים, של כל דבר אפשרי, ושל דיווחים חיים וטכנולוגיות שמאפשרות גישה וצפיה ותלת מימד וכאלה, ובין הפער העצום ש"חשיפת" והצגת הסיפורים האלה, שתסכימו איתי, הם די ביג דיל?

אני יכול לחשוב על כמה אפשרויות.

הם לא יודעים – אמצעי התקשורת לא באמת יודעים מה קורה ולמעשה הם ניזונים אך ורק ממה שנותנים להם – תאגידים, יחצנים ובעלי אינטרס. אם זה המצב, אז זה מעלה הרהורים נוגים על התקשורת ועל היכולת שלה לספק לנו מידע רלוונטי אבל יותר מכך, זה מעלה שאלות לגבי קביעת סדר היום התקשורתי – מי קובע מה יקבל קדימות ומה יקבל כיסוי?

בהקשר הזה צריך לצטט את דאגלאס אדמס שציין בהקשר של הכישורים להיות נשיא (מתוך מדריך לטרמפיסט לגלקסיה) ש"לנשיא הגלקסיה אין כוח אמיתי והוא נמדד ביכולת שלו להסיח את תשומת הלב מאלה שיש להם את הכוח הזה". אנחנו מקבלים סדר יום שהוא כל כולו הסחת דעת מן הנושאים המשמעותיים באמת. ואם אתם לא לא מאמינים לי, אתם מוזמנים לעשות את מבחן אלכסנדר – תבדקו את כל פיסות החדשות ופריטי המידע שנחשפתם אליהם, בערוצי התקשורת השונים ותדרגו אותו לפי מידת ההשפעה על החיים שלכם ולפי מידת הריגוש שהם מספקים. אני כבר יכול להגיד לכם שהתוצאות בשני המדדים תהיינה ביחס של 9 ל-1 – לטובת חוסר הרלוונטיות ומידת הריגוש. כלומר, מרבית הדברים שאתם נחשפים אליהם מאוד מרגשים אבל אין להם שום חשיבות או רלוונטיות לחיים שלכם.

אז אם מדיה היא הסחת דעת הרי היא סוג של בידור לא? ואם זה בידור, אז למה ראש ממשלתנו תוקף את התקשורת כאילו שהיא האיום האיראני?

לעומת זאת, בהנחה שמדובר בבידור, הרי שברור לי שלא לפייסבוק ולא לחברות אחרות, אין באמת מוטיבציה לטפל בנושא החדשות המזוייפות, שמציפות את הרשתות החברתיות. הרי זה לא באמת משנה מה יש בידיעה, כל עוד היא אוספת הרבה צופים ולייקים, או במילים של המדיה הישנה – יש לזה רייטינג.

אפשרות אחרת היא שאמצעי התקשורת יודעים אבל לא מפרסמים. כאן אנחנו נכנסים לעניין הקונספירציות כמובן, אבל אני גם כאן חייב לתהות – האם יכול להיות שתזמון פרסום הידיעות משרת אג'נדה שהיא שונה מ"זכות הציבור לדעת"? האם יכול להיות, במקרה של תקיפת הסייבר של יאהו, שחברת ורייזון רק חיפשה דרך לרדת מהעץ הגבוה של תהליך הרכישה ולכן, הסיפור הזה צף כעת? יכול להיות שמסיבה הפוכה לחלוטין, המנכ"לית, מאריסה מאייר הסתירה את הצפת הסיפור הזה כל כך הרבה זמן, כדי שתוכל לבנות לעצמה אקזיט מכובד?

בהקשר הזה דרך אגב, צריך לציין שני דברים מעניינים. האחד הוא מידת החשיבות שמייחסים לפריצה ליאהו. אם תשימו לב, מדובר במידע של משתמשים ולא מידע של החברה. אז עכשיו נשאלת השאלה – איזה נזק נגרם לחברה כתוצאה מכך? אחרי שנסנן את כל היחצ"נות וה"נזק התדמיתי" אפשר לומר שלחברה, לא נגרם שום נזק. במשך השנים מאז הפריצה, לא גנבו כלום מיאהו ולא פגעו בפעילות שלה. וכאן אני שואל שאלה פשוטה מאוד – מה התמריץ של חברה גדולה, להגן על הפרטים שאתם מוסרים לה?

הדבר השני מתקשר לפריצה הרוסית של שרתי הדואר הדמוקרטיים. אז אנחנו יודעים שפרצו לדמוקרטים אבל אנחנו לא יודעים שלא פרצו לרפובליקאים או לרשת של טראמפ. האם יכול להיות שזה משהו שאין לאף אחד מוטיבציה מיוחדת לכתוב עליו? נניח שאני קבוצת האקרים שקשורה לרוסיה – הרי גם מבלי לדעת איך זה עובד, כאשר הם פרצו – הם פרצו לשני המועמדים כי שניהם רלוונטיים לרוסיה, נכון? אבל מה אם יש קבוצת האקרים שהיא לא מדינתית? האם יכול להיות שאנונימוס או כל מיני חברים אחרים, פרצו לשרתים של טראמפ או לצורך העניין לשרתים של מס הכנסה או של החברות שלו והם הולכים להציף מידע כאשר הוא יהיה רלוונטי? נגיד בסוף ינואר?

באווירה אופטימית זו, נקנח בציטוטים של מזכיר ההגנה האמריקאי לשעבר, מר דונלד רמספלד:

There are known knowns. These are things we know that we know. There are known unknowns. That is to say, there are things that we know we don't know. But there are also unknown unknowns. There are things we don't know we don't know.

ובעברית:

יש דברים ידועים. אלה הדברים שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים. יש דברים לא ידועים. אלה הדברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים. אבל, של גם את הדברים הלא ידועים שלא ידועים. כלומר, יש דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים.

לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

עדכון – מאז שכתבתי הנה מאמר מעניין מבן כספית.

מיכאל גנור - גאון הרכש

האיש המחייך, עם העניבה הצהובה, לימינו של אביגדור ליברמן הוא מיכאל גנור, בעברו איש נדל"ן שכיום מייצג את החברה הגרמנית תייסןקרופ בעסקה הקסומה של כלי השייט והצוללות.

הוא הולך לעשות הרבה מאוד כסף כך גם החברה הגרמנית. הרבה מאוד כסף למען האמת. לפי גלובס, הוא אמור לקבל 2% מסדר גודל של 1.5 מיליארד דולר, כשהכסף הגדול הוא לאו דווקא בחוזה עצמו כמו בעלויות התחזוקה הרב שנתיות שעשויות להגיע לסדר גודל של 10-15% לשנה.

זה אחלה ביזנס.

באופן עקרוני אין בכך שום רע – אנשים מתפרנסים מכל מיני דברים וגם עושים הרבה כסף וזה בסדר גמור. אבל….

למעשה מדובר בעסקה בין שתי מדינות (לאור המימון של ממשלת גרמניה מצד אחד והגורם הרוכש שזה מדינת ישראל מצד שני) ועסקאות כאלה אפשר לעשות באמצעות מגוון מנגנונים שיש לכל אחת מן המדינות. לישראל למשל יש משלחת רכש של משרד הבטחון באירופה שזה בדיוק התפקיד שלה – לטפל ברכש של ציוד למדינת ישראל. ואם אי אפשר לסמוך עליהם, אולי אפשר להסתייע במשלחת רכש של משרד האוצר בלונדון או בבריסל? למדינת ישראל יש די הרבה אפשרויות כדי לטפל ברכש של ציוד ממדינה כמו מגרמניה.

אני מבין לחלוטין את החברה הגרמנית שהחליטה לארגן לעצמה נציג מכירות בישראל. זה מה שחברות מסחריות עושות כדי לנסות למכור ולהגיע למקבלי החלטות. במובן הזה, ההימור של הגרמנים על גנור הצדיק את עצמו לחלוטין שכן בין חבריו הקרובים אפשר למצוא את שר החוץ בעבר ושר הבטחון בהווה, ליברמן וגם את עו"ד שומרון שעושה בשבילו עבודת קודש משפטית.

קטונתי מלדעת מה סיפר או לא סיפר שומרון לנתניהו ומה ידע או לא ידע הבעל של שרה. בשביל זה יש לנו יועץ משפחתי לממשלה ואת רוני המפכ"ל, שיבררו במהירות וביעילות את כל הפרטים. אני כן רוצה להתייחס לשתי נקודות בסיפור הזה שמאוד מאוד מוכרות לי מכל השנים שבהן עשיתי מכירות ברוסיה ומזרח אירופה.

הנקודה הראשונה היא כמובן ביטול המכרז והנקודה השניה היא מתווך בעסקה. בעסקה מסוג וסדר גודל כזה, שני הדברים לא היו צריכים להתרחש. יש חברות בקוריאה, באיטליה, בגרמניה ובצרפת שמוכרות כלי שייט בכל העולם ואין סיבה אמיתית לא לעשות מכרז – כדי להשיג מחיר טוב, תנאים טובים ובעיקר, לוודא שמה שקונים אכן מתאים לצורכי הבטחון של מדינת ישראל.

במאמר מוסגר צריך לומר שהספינות בסיפור הזה מיועדות לאבטחת אסדות גז פרטיות והתקציב עבורן אמור היה להגיע מתקציב הכנסות הגז ולא מעודפי התקציב של מדינת ישראל (כאן יש סיפור מעניין על האופן שבו הובא הדבר לועדת הכנסת).

וכמו שציינתי קודם, עסקה בין מדינות לא דורשת באמת מתווך. אז מה הסיפור כאן?

טוב, זה די פשוט באופן עקרוני ואני אדגים את זה באמצעות הסיפור על חברת הרכבות אירואקספרס. למי שנוסע לרוסיה בכלל ולמוסקבה בפרט, בוודאי יצא להשתמש ברכבת שמחברת את שדות התעופה במוסקבה למרכז העיר. מאוד שימושי ונוח ועולה פי 4 או 5 מרכבת רגילה. לחברה הזאת יש מונופול ברוסיה על העברת נוסעים משדות התעופה בערים שונות ברוסיה – מוסקבה, ולדיווסטוק, סוצ'י ועוד.

למי שייכת החברה? שאלה יפה. 50% שייכים לחברת הרכבות הרוסית, 25% שייכים לחברת דלתה-טרנס-אינווסט, 17.5% שייכים לאיש העסקים איסקנדר מחמודוב ועוד 7.5% לאיש העסקים אנדרי בוקרב. פעם החברה הזאת היתה שייכת במלואה למדינה אבל כעת הוא דוגמה "לשיתוף פעולה מצוין בין המדינה למגזר הפרטי". אז מי קיבל את כל האחוזים היפים במונופול הקטן הזה?

אני יודע שאתם נפעמים מכל הסיפור הזה ושואלים את עצמכם – למה זה מעניין אותנו? שאלה מצוינת. חברת דלתה-טרנס-אינווסט שייכת לאישתו לשעבר של סגן עיריית מוסקבה, שהוא בתורו, שותף יחד עם הבן של שר התחבורה אקסננקו בחברה שהיא הספקית הרשמית של ציוד ל…נחשתם נכון, חברות הרכבות הרוסית. מנכ"ל חברת הרכבות הרוסית עומד בראש הדירקטוריון של חברת אירואקספרס מצד אחד אבל מצד שני הוא גם זה שבשיתוף עם משרד התחבורה הרוסי ניהל את המכרז למכירת 50% לחברות פרטיות, ולמתן מונופול לחברה על הסעות משדה התעופה.

לפני שנהיה ליקוטסוב (זה זה שאישתו לשעבר היא הבעלים של 25% מחברת הרכבות, זוכרים?) סגן ראש עיריית מוסקבה, הוא התעסק בתחבורה ובין השאר, הקים חברת אופשור קפריסאית (נחשו מי קונסול הכבוד של קפריסין בישראל? רמז, השם שלו מתחיל במיכאל ונגמר בגנור) שהשותף שול היה אחד קריבורוצ'קו שהוא למרבה ההפתעה מנכ"ל חברת אירואקספרס. רגע, הרי גם החברה של הבת של שר הבטחון שלנו היתה רשומה בקפריסין לא?

אפשר להמשיך עם זה עוד ועוד ולקשור עוד ועוד חוליות העיקרון זהה – אנשים שהם בעלי תפקידים במנגנון ממשלתי, עם נגישות לתקציבים, מאשרים תנאים, מרכזים ותקציבים לחברות ששיכות לאנשים שקשורים אליהם ישירות או בעקיפין.

אפשר בכלל להשוות בין מה שקורה שם לבין מה שאולי קרה אצלנו? אני רק מניח את הדוגמה הקטנה הזאת כאן, כדי שתקבלו קצת פרספקטיבה, עם מי יש לנו עסק. וכדי שאולי תשאלו את עצמכם מהי המוטיבציה האמיתית של האנשים שאחראים על הבטחון במדינת ישראל

אז בשיחת הסלון הבאה שלכם שבה מישהו יגיד, ש"טוב אצלנו אין כזאת שחיתות כמו אצל הרוסים" תעירו לו בעדינות שמה שהרוסים עושים עם רכבות נוסעים, אנחנו עושים עם צוללות וספינות עבור צה"ל.

וחשוב מאוד – לא לשכוח לחשוב על החיים עצמם.