ארכיון רשומות מהקטגוריה "מה שאנשים עושים"‏

הנה סיפור מצויין שמביא בלוגר רוסי (Make Russia warm again). מסתבר שאוליבר סטון צילם סרט על פוטין. הסרט כבר שודר בארצות הברית. בפרק השלישי של הסרט, פוטין מראה לסטון בטלפון קטע וידאו שבו לטענת פוטין, מסוק רוסי מחסל מורדים בסוריה.

ובכן, לא ממש.

הוידאו הזה הוא צילום ירי של מסוק אמריקאי באפגניסטן, משנת 2013. מישהו הצמיד לו הקלטות רדיו של…טייסים אוקראינים מקרבות במזרח אוקראינה בשנת 2014. ואת הקטע הזה, פוטין מראה לסטון.

 הנה הקישור לקטע מהסרט של אוליבר סטון, מתוך הבלוג של איליה ורלמוב. זה אמנם ברוסית אבל תוכלו לראות שם את קטע הוידאו:

http://varlamov.ru/2432902.html

והנה הוידאו שעשו לו עריכה ביוטוב.

מודעות פרסומת

אז, מובילאי נמכרה לאינטל ב-15 מיליארד דולר. מדהים ומעולה. כל הכבוד לחברה שהשכילה לגייס למעלה מ-200 דוקטורים ועוד המון חוקרים. זהו הישג מצויין למערכת ההשכלה הישראלית, לתעשייה וליזמים. זהו גם צעד אסטרטגי יפה לאינטל, שמנסה להמציא את עצמה בתחום המכוניות האוטונומיות ומאותתת על העתיד הורוד לתחום.

ואני שואל כאן – בשביל מה צריך מכוניות אוטונומיות? אל תבינו אותי לא נכון, אני לא נגד קידמה וטכנלוגיה. אני גם לא נגד המצאות עתידניות כאלה, אבל למה אף אחד לא שואל למה צריך מכוניות שנוסעות לבד?

  • "אף אחד לא צריך לבזבז את הזמן שלו בנהיגה" – נכון מאוד. זה בזבוז זמן מכיוון שמרבית המדינות לא מציאות חלופות למכונית פרטית. אם יש תחבורה ציבורית מפותחת, לא צריך מכונית. כשאני נוסע לחו"ל אני לא משתמש בתחבורה ציבורית ומצליח להגיע, בהצלחה ובזמן, לכל מקום שאני צריך. אנחנו מבזבזים זמן על הכביש מכיוון שאנחנו לא יכולים לסמוך על האוטובוס או על הרכבת שיגיעו בזמן או בתדירות שאנו זקוקים לה.
  • "זה הרבה יותר נוח". נכון מאוד. ולכן, יותר אנשים ירצו מכונית אוטונומית ולכן, תהיינה יותר מכוניות על כביש ולכן, נבלה שם יותר זמן. אמנם בנוחות, אבל יותר זמן על הכביש ולא במקום שאליו אנחנו רוצים להגיע.
  • "טוב, אז משאיות ואוטובוסים זה מצויין". נכון, בתנאי שכל המכוניות הן אוטונומיות, כי אחרת, יהיה קשה מאוד לשלב אותן בתנועה ואז כל היתרונות של מכוניות אוטונומיות יילכו לאיבוד.
  • "זה הרבה יותר בטוח". האמנם? מצד אחד, כמובן שאנחנו מבטלים את מה שנקרא, הגורם האנושי. מצד שני…אנחנו עדיין משאירים טייסים בתא הטייס למרות שהמטוס יכול לטוס באופן אוטומטי לגמרי. הטכנולגיה לא מושלמת, תהיינה תקלות ואני מנבא שאחוז הנפגעים בכבישים לא יירד. זה יוכל להיות יותר בטוח, רק אם כל כלי הרכב יהיו אוטונומיים. המשמעות היא שינוי מהותי בכל הכבישים, בכל מערכות ובכל התשתיות. האם ההתקדמות בתשתיות מתקדמת באותו קצב כמו המכוניות האוטומטיות?
  • "תחשוב על הזמן באוטו. בזמן שהמכונית נוסעת, אפשר יהיה לעשות המון דברים ולנצל טוב יותר את הזמן". יכול להיות. נסו להיזכר כמה יעילים הייתם כאשר מישהו אחר נהג. כמה יעילים אתם במונית? אנחנו יעילים במטוס (כי אין הפרעות והסחות), אנחנו גם יעילים יחסית ברכבת (כי יש שולחן, ויש אינטרנט). אבל באוטו?
  • "זה יקטין משמעותית את הזיהום". ובכן, זה בתנאי שפחות מכוניות תעלינה לכביש (אמרנו שזה לא יקרה, כי מכיוון שזה כל כך נוח, כולם ירצו מכונית ותהיינה יותר מכוניות ויותר זמן "נסועה" כמו שאומרים במשרד האוצר. אז זה לא יקטין את הזיהום.
  • "כן, אבל המכוניות החדשות תהיינה חשמליות והן פחות מזהמות". נכון….אבל לא באמת. ייצור מכונית חשמלית מזהם הרבה יותר וייצור חשמל עדיין מתבצע מנפט ופחם כך שהזיהום נשאר איתנו. הדרך להוריד את הזיהום היא להקטין את כמות המכוניות בכביש ואת הזמן שהן מפעילות מנוע – כמו שקורה ביום כיפור. תקנה פשוטה של כל עירייה על הגבלת כניסת מכוניות למרכזי ערים, תוריד זיהום בסדרי גודל ובשביל זה לא צריך מכונית אוטונומית. ומעבר לכך, אנחנו מדברים על מכונית אוטונומית ולא חשמלית, נכון?

אז בשביל מה צריך מכונית אוטונומית בכלל? התשובה היא בשאלה נוספת שהיא – מי מרוויח מהסיפור?

  • חברות טכנולגיה – זה כר נרחב להמון חידושים והמון מוצרים חדשים. מובילאיי אמרנו?
  • חברות מכוניות – שימו לב שהפתרונות המוצגים הם מכוניות חדשות לחלוטין. אף אחד לא מקדם פתרונות של הסבת מכוניות קיימות. אנחנו מתקדמים לקראת מודל דומה כמו שהיה במעבר מוידאו לדיסקים – שינוי התשתית יחייב את כולנו לעבור למכוניות אוטונומיות למרות שיש לנו מכונית עובדת לחלוטין.
  • מדינות – מדינות מתות על מכונית אוטונומית. מכונית שיודעים מי נוסע בה, לאן, מתי ובעיקר, שאפשר לעקוב ואפשר גם להשבית את המכונית מרחוק. הדבר הזה שנקרא חופש תנועה וזכות לפרטיות, לא יהיה בעידן המכונית האוטונומית
  • חברות תוכנה ואינטרנט – מכונית אוטונומית היא תקשורת ומידע ועוד רכיבים מחוברים.
  • חברות הובלה ולוגיסטיקה – אם לא צריך נהג אז אפשר לחסוך בהוצאות.

מה אני מפספס בכל הסיפור הזה?

הסיכוי שלא תתקלו בשף או מישהו שמבשל בטלויזיה הוא בערך כמו הסיכוי שלכם לקבל סיגרים חינם מארנון מילצ'ן (חוץ ממך, הקורא בנימין). או שיש תוכנית שמבשלים בה או שיש ערוץ שלם שבו מבשלים בכל מקום אפשרי כל דבר אפשרי או שיש טבח שמפרסם משהו שאוכלים או קונים כדי לאכול. מתקפת המבשלים ואין לזה קץ.

אל תבינו אותי לא נכון. אני אוהב לבשל. אני גם אוהב לאכול. אני גם מאוד אוהב תוכניות בישול. אבל. אני לא כל כך מרוצה.

קודם כל, השפים האלה הם בהמות די רציניות. צועקים צורחים מקללים ואגרסיביים בצורה יוצאת דופן ממש. והם גם מספקים הסברים. משהו כמו "אני לא יכול לראות חוסר שלמות" או "במטבח יש לחץ מטורף וחייבים לעמוד בקצב" או "ככה זה בתעשייה, אתה צריך לספוג את מנת הצרחות כי זה מה שעושה אותך שף מוצלח". מן "אם אתה לא יכול לעמוד בחום, אל תכנס למטבח".

שזה האמת, תירוצים די עלובים. אה, נזכרתי בעוד תירוץ "הם לא עושים את מה שמצופה מהם ומה שאני אמרתי להם לעשות".

יצא לי לעבוד בחברה יפנית, עם צוותים גרמניים. יותר שואפים לשלמות עם קיבעון אנלי לדיוק, אין בעולם הזה. אז מה? מישהו צועק שם אם לא יוצא מה שרוצים או מה שמתכננים? לא ממש. גם הם עובדים עם "חומרי הגלם הטובים ביותר" ו"לא מסתפקים בפחות ממושלם" אבל איכשהו, הם מצליחים לעשות את זה בלי צרחות והשפלות ואלימות.

אני גם לא זוכר שרופאים צועקים על רופאים אחרים או על אחיות שעובדות איתם. אמנם, הרופאים לא עושים מתעסקים בדברים כל כך קריטיים כמו רוטב דמי גלס או פסטה שלא יוצאת אל דנטה וצריך לזרוק אותה אבל הם מצליחים להשתיל ריאות או כבד, בלי לצרוח ולזרוק מלקחיים לכל עבר.

נראה לי שהעניין יצא מכל פרופורציה. למה? בסופו של דבר טבח צריך לעשות אוכל טעים. זה כל הסיפור. או שזה יוצא טעים או שזה לא יוצא טעים. כמה אנשים באמת מסוגלים להבחין אם הבצל הושרה ברוטב בלזמי מצומצם או לא? האם באמת זה כזה אסון אם שמים סומק או לא? מי ירגיש בזה? או שזה טעים או שזה לא טעים. "אני ארגיש" אומר השף. טוב, שף יקר אז מה? אם האוכל שלך טעים, העובדה שקטפת את הנענע בליל ירח מלא, עם טל, לא מעלה ולא מורידה. זה הכל שיווק.

אז מה הקטע כאן? יש לי כמה השערות

אם אתה לא בהמה, אין לך סיכוי. השפים לא שונים מהסביבה שבה הם מתפקדים. אם אורן חזן חבר כנסת וסמוטריץ' הוא מורה הדור, גם טבחים יכולים להתנהג כמו בהמות. ביתן כן, ואסף גרניט לא?

חוסר בטחון ואגו – רוב הטבחים, סליחה, שפים, הם גברים ולהיות טבח זה לא ברוס ויליס, אפילו אם יש לך זקן או זיפים. אז לכן צריך להפוך את המטבח לשדה קרב, שבו שורדים רק החזקים. יש שם סכינים, עובדים שם רק הגברים הקשוחים ביותר שלא מתפשרים על חיתוך ז'וליין מדוייק. כי אם לא מצלחתים כמו שצריך, יחסלו אותך. לכן, צועקים שם צורחים וכל תוכנית טלויזיה היא קרב סכינים או משחקי השף או מטבחי הגיהנום. זה הפיצוי על כך שהם, הטבחים, בעצם ילדים טובים של אימא, שהלכו איתה או עם הסבתא לשוק ועמדו במטבח או קילפו אפונים. הם פשוט לא אהבו לעצב בגדים אבל הם אהבו לאכול אוכל טעים ומאוד אהבו את אימא. זה בדיוק כמו להקת אנשי הכפר, נכון? השוטר עם בגדי העור, פועל הבניין, המלח, האינדיאני – כולם גברים גברים, שכמובן אוהבים גברים גברים כמוהם.

זה הכל שיווק. פעם, תוכניות הבישול היו נושאות בשורה. תפקיד תוכנית הבישול היה ללמד את ההמונים איך לבשל דברים מעניינים וטעימים במטבח הביתי. בהרבה מובנים, בדיוק כמו בסרט רטטוי של פיקסאר, "לבשל, כל אחד יכול". ג'וליה צ'יילד הביאה את בשורת המטבח הצרפתי לאמריקאים כדי שכולם יבשלו אוכל צרפתי. כי הוא היה טעים ולא היה בו שום דבר מסובך. רק להקפיד על התהליך ולהשתמש בחומרים טריים. אבל היום, למרות אלפי תוכניות הבישול, מרביתן למעשה, מציגות פנטזיות בישול, פורנוגרפיה של אוכל. כי לבשל כמו בטלויזיה, זה יקר, זה לוקח זמן ומצריך מטבח גדול ועוזרת שתנקה אחריך את כל הכלים. למרבית האנשים אין לא את הכסף, לא את הפנאי ולא את מטבח עם כל הכלים. הטבחים של היום עושים כל מאמץ כדי לצייר תמונה של מאמץ עילאי ואמנות נשגבת (מישהו אמר אייל שני?).

הכנת אוכל הוא המעשה הכי לא אנוכי שאפשר לעשות. ובגלל זה (טוב, גם בגלל זה) אנחנו אוהבים את אמא שלנו. כי היא משקיעה, הרבה זמן ומאמץ די להכין משהו שנעלם תוך כמה דקות ואנחנו נהיה מרוצים. ונשכח עד לפעם הבאה. הטבח הביתי, מבשל למען אחרים והם המרכז, לא הוא. אבל השף של היום הוא במרכז. הוא עובר ייסורים ונהרג באוהלה של תוכנית הבישול שלו, הוא משקיע את כל חייו במטבח כי זה "זה מה שאני הכי אוהב לעשות". באמת? לעמוד במטבח? 18 שעות ביום? הבישול הפך ל"אמנות" ואחנו כבר בעסקי "חוויה קולינרית". וברגע שזה הופך לחווייה, ולבישול עילי, אפשר לעשות מזה כסף ולמכור.

אוכל הוא התחליף המושלם להשכלה. אם עדיין לא עצבנתי אותכם, אז עכשיו אולי אני אצליח. באופן עקרוני ומעשי, כל אחד יכול להעריך אוכל, מהסיבה הפשוטה שכל אחד אוכל מהרגע שהוא נולד. אז כל אחד הוא מבקר מסעדות בדיוק כמו שכל אחד יכול להיות מבקר טלויזיה. אלא אם כן, הבישול הופך להיות אמנות ואם משתמשים במילים מסובכות ומייצרים מנות מורכבות מאוד מחומרים סופר אקזוטיים שאי אפשר להשיג במכולת. הו אז, הבישול הופך למדע (כמו במטבח מולקולרי) או לאמנות כמו ריקוד או ציור. ואם זה אמנות, הרי כל מי שמבשל הוא אמן וכל מה שהוא עושה הוא אירוע תרבותי. ולכן, כאשר אנחנו הולכים למסעדת שף זה כמו ללכת לאופרה או לתיאטרון. וכאשר אנחנו רואים תוכנית בישול זה כמו לקרוא ספר או לשמוע הרצאה. ואז, אפשר לדבר על אוכל כמו על אירוע תרבותי, אמנותי וחד פעמי. נתעלם רגע מהעובדה שמרבית השפים בסך הכל משחזרים את הטעמים של הילדות שלהם או מה שהם אכלו בתקופה הכי יפה בחייהם ויש להם זיכרונות קסומים מאז. הכי קל להפוך אוכל לתרבות כי זה נטול מאמץ. לא צריך להכיר את תולדות הציור כדי להבין למה מודליאני צייר נשים עם צוואר ארוך או מה היה כל כך מהפכני בציורים של רנואר. לא צריך עומק רגשי כדי להעריך שקשוקה טובה, וזה הרבה יותר קל מאשר לנסות לשמוע יצירות קלאסיות של מוצארט או שוברט. הרבה יותר קל לראות מאסטר שף מאשר לקרוא את קאמי או פרוסט. אבל, אוכל הוא אמנות ותרבות ולכן, פשוט מאוד לקבל את המשוואה "אני אוכל משמע אני אדם תרבותי". קולינריה היא הכיסוי המושלם לאדם חסר השכלה. זה לא אומר שאנשים משכילים לא מעריכים אוכל טוב. זה פשוט אומר שקל להיראות משכיל כאשר אתה מגלה בקיאות במשחקי שפים למיניהם.

הי, תצעקו לי, ומה עם צרפת? הרי שם שפים הם גיבורי תרבות וכל שינוי ברוטב הוא בגידה בלאום! נכון. בצרפת האוכל נתפס כאירוע תרבותי במובן שבו אתה צריך להכיר את תולדות המנה כדי להבין מה היא מידת החדשנות של הטבח ששינה אותה. במובן הזה, אני יכול לחשוב רק על עוד מדינה אחת שבה יש כזה יחס לאוכל ולשיטת ההכנה שלו – יפן. גם שם לאוכל יש מימד תרבותי, רוחני, אידיאולוגי, אם תרצו. בשאר המקומות, היחס לאוכל הוא מעט יותר ארצי ולא יומרני. בצרפת או ביפן, לאוכל יש היסטוריה ארוכה של חומרים ושיטות. אולי בעוד חמש מאות שנה, נוכל גם אנחנו להתהדר במטבח ישראלי.

בשם איזה יומרה, אומרים לנו השפים בתוכניות ובשלל הערוצים, מה טעים ומה לא ומה אנחנו צריכים או לא צריכים לעשות? האם מישהו מהם עשה דבר מה חדש או פורץ דרך? יש בכלל טבח ישראלי מקורי? אייל שני שם כרובית בתנור. פורץ דרך. אני יכול לחשוב אולי על ארז קומרובסקי שבחר להכניס לתפריט שלנו עשבים מהגליל שהערבים מבשלים איתם שנים, ואת צחי בוקשסטר שעשה אוכל עם חלבה בתרווד הוורוד. וגם איזכור של כבוד לאהרוני, שהביא למטבח מקצוענות. טוב, גם לפסיכופת אייל שני שאי אפשר להתעלם ממנו.

לגבי כל השאר. להגיש ירקות מהשוק או לעשות מנות מחמישים מרכיבים, זה לא אוכל, זה שיווק.

עכשיו מספיק. נגמר לי הזמן, אני חייב לחזור למטבח. קציפת הסרטנים שאני מכין לטרין אווז עם תאני בר, שומר ואזוב, בתוספת גרעיני הל .קלויים, סומק ושומשום שחור, כבר כמעט מוכנה. סתם משהו קטן לנשנש לפני שנזמין פיצה

 

אז התקשורת מדווחת בהרחבה על הפריצה ליאהו וגניבת רשומות של למעלה ממיליארד משתמשים. מעניין שמדובר בחדשות די ישנות מכיוון שהדבר התרחש ב-2013. גם הפריצה לשרתי המפלגה הדמוקרטית דווחה די בדיעבד. בהקשר אחר לחלוטין, אנו מקבלים דיווחים כעת, כי פישמן נמצא בפשיטת רגל כבר מאז ההימור על הלירה הטורקית – כמעט 10 שנים.

אז מה קורה כאן? איך להסביר את העובדה שבין הכיסוי האובססיבי של התקשורת, 24 שעות ביממה, בכל הערוצים, של כל דבר אפשרי, ושל דיווחים חיים וטכנולוגיות שמאפשרות גישה וצפיה ותלת מימד וכאלה, ובין הפער העצום ש"חשיפת" והצגת הסיפורים האלה, שתסכימו איתי, הם די ביג דיל?

אני יכול לחשוב על כמה אפשרויות.

הם לא יודעים – אמצעי התקשורת לא באמת יודעים מה קורה ולמעשה הם ניזונים אך ורק ממה שנותנים להם – תאגידים, יחצנים ובעלי אינטרס. אם זה המצב, אז זה מעלה הרהורים נוגים על התקשורת ועל היכולת שלה לספק לנו מידע רלוונטי אבל יותר מכך, זה מעלה שאלות לגבי קביעת סדר היום התקשורתי – מי קובע מה יקבל קדימות ומה יקבל כיסוי?

בהקשר הזה צריך לצטט את דאגלאס אדמס שציין בהקשר של הכישורים להיות נשיא (מתוך מדריך לטרמפיסט לגלקסיה) ש"לנשיא הגלקסיה אין כוח אמיתי והוא נמדד ביכולת שלו להסיח את תשומת הלב מאלה שיש להם את הכוח הזה". אנחנו מקבלים סדר יום שהוא כל כולו הסחת דעת מן הנושאים המשמעותיים באמת. ואם אתם לא לא מאמינים לי, אתם מוזמנים לעשות את מבחן אלכסנדר – תבדקו את כל פיסות החדשות ופריטי המידע שנחשפתם אליהם, בערוצי התקשורת השונים ותדרגו אותו לפי מידת ההשפעה על החיים שלכם ולפי מידת הריגוש שהם מספקים. אני כבר יכול להגיד לכם שהתוצאות בשני המדדים תהיינה ביחס של 9 ל-1 – לטובת חוסר הרלוונטיות ומידת הריגוש. כלומר, מרבית הדברים שאתם נחשפים אליהם מאוד מרגשים אבל אין להם שום חשיבות או רלוונטיות לחיים שלכם.

אז אם מדיה היא הסחת דעת הרי היא סוג של בידור לא? ואם זה בידור, אז למה ראש ממשלתנו תוקף את התקשורת כאילו שהיא האיום האיראני?

לעומת זאת, בהנחה שמדובר בבידור, הרי שברור לי שלא לפייסבוק ולא לחברות אחרות, אין באמת מוטיבציה לטפל בנושא החדשות המזוייפות, שמציפות את הרשתות החברתיות. הרי זה לא באמת משנה מה יש בידיעה, כל עוד היא אוספת הרבה צופים ולייקים, או במילים של המדיה הישנה – יש לזה רייטינג.

אפשרות אחרת היא שאמצעי התקשורת יודעים אבל לא מפרסמים. כאן אנחנו נכנסים לעניין הקונספירציות כמובן, אבל אני גם כאן חייב לתהות – האם יכול להיות שתזמון פרסום הידיעות משרת אג'נדה שהיא שונה מ"זכות הציבור לדעת"? האם יכול להיות, במקרה של תקיפת הסייבר של יאהו, שחברת ורייזון רק חיפשה דרך לרדת מהעץ הגבוה של תהליך הרכישה ולכן, הסיפור הזה צף כעת? יכול להיות שמסיבה הפוכה לחלוטין, המנכ"לית, מאריסה מאייר הסתירה את הצפת הסיפור הזה כל כך הרבה זמן, כדי שתוכל לבנות לעצמה אקזיט מכובד?

בהקשר הזה דרך אגב, צריך לציין שני דברים מעניינים. האחד הוא מידת החשיבות שמייחסים לפריצה ליאהו. אם תשימו לב, מדובר במידע של משתמשים ולא מידע של החברה. אז עכשיו נשאלת השאלה – איזה נזק נגרם לחברה כתוצאה מכך? אחרי שנסנן את כל היחצ"נות וה"נזק התדמיתי" אפשר לומר שלחברה, לא נגרם שום נזק. במשך השנים מאז הפריצה, לא גנבו כלום מיאהו ולא פגעו בפעילות שלה. וכאן אני שואל שאלה פשוטה מאוד – מה התמריץ של חברה גדולה, להגן על הפרטים שאתם מוסרים לה?

הדבר השני מתקשר לפריצה הרוסית של שרתי הדואר הדמוקרטיים. אז אנחנו יודעים שפרצו לדמוקרטים אבל אנחנו לא יודעים שלא פרצו לרפובליקאים או לרשת של טראמפ. האם יכול להיות שזה משהו שאין לאף אחד מוטיבציה מיוחדת לכתוב עליו? נניח שאני קבוצת האקרים שקשורה לרוסיה – הרי גם מבלי לדעת איך זה עובד, כאשר הם פרצו – הם פרצו לשני המועמדים כי שניהם רלוונטיים לרוסיה, נכון? אבל מה אם יש קבוצת האקרים שהיא לא מדינתית? האם יכול להיות שאנונימוס או כל מיני חברים אחרים, פרצו לשרתים של טראמפ או לצורך העניין לשרתים של מס הכנסה או של החברות שלו והם הולכים להציף מידע כאשר הוא יהיה רלוונטי? נגיד בסוף ינואר?

באווירה אופטימית זו, נקנח בציטוטים של מזכיר ההגנה האמריקאי לשעבר, מר דונלד רמספלד:

There are known knowns. These are things we know that we know. There are known unknowns. That is to say, there are things that we know we don't know. But there are also unknown unknowns. There are things we don't know we don't know.

ובעברית:

יש דברים ידועים. אלה הדברים שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים. יש דברים לא ידועים. אלה הדברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים. אבל, של גם את הדברים הלא ידועים שלא ידועים. כלומר, יש דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים.

לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

עדכון – מאז שכתבתי הנה מאמר מעניין מבן כספית.

מיכאל גנור - גאון הרכש

האיש המחייך, עם העניבה הצהובה, לימינו של אביגדור ליברמן הוא מיכאל גנור, בעברו איש נדל"ן שכיום מייצג את החברה הגרמנית תייסןקרופ בעסקה הקסומה של כלי השייט והצוללות.

הוא הולך לעשות הרבה מאוד כסף כך גם החברה הגרמנית. הרבה מאוד כסף למען האמת. לפי גלובס, הוא אמור לקבל 2% מסדר גודל של 1.5 מיליארד דולר, כשהכסף הגדול הוא לאו דווקא בחוזה עצמו כמו בעלויות התחזוקה הרב שנתיות שעשויות להגיע לסדר גודל של 10-15% לשנה.

זה אחלה ביזנס.

באופן עקרוני אין בכך שום רע – אנשים מתפרנסים מכל מיני דברים וגם עושים הרבה כסף וזה בסדר גמור. אבל….

למעשה מדובר בעסקה בין שתי מדינות (לאור המימון של ממשלת גרמניה מצד אחד והגורם הרוכש שזה מדינת ישראל מצד שני) ועסקאות כאלה אפשר לעשות באמצעות מגוון מנגנונים שיש לכל אחת מן המדינות. לישראל למשל יש משלחת רכש של משרד הבטחון באירופה שזה בדיוק התפקיד שלה – לטפל ברכש של ציוד למדינת ישראל. ואם אי אפשר לסמוך עליהם, אולי אפשר להסתייע במשלחת רכש של משרד האוצר בלונדון או בבריסל? למדינת ישראל יש די הרבה אפשרויות כדי לטפל ברכש של ציוד ממדינה כמו מגרמניה.

אני מבין לחלוטין את החברה הגרמנית שהחליטה לארגן לעצמה נציג מכירות בישראל. זה מה שחברות מסחריות עושות כדי לנסות למכור ולהגיע למקבלי החלטות. במובן הזה, ההימור של הגרמנים על גנור הצדיק את עצמו לחלוטין שכן בין חבריו הקרובים אפשר למצוא את שר החוץ בעבר ושר הבטחון בהווה, ליברמן וגם את עו"ד שומרון שעושה בשבילו עבודת קודש משפטית.

קטונתי מלדעת מה סיפר או לא סיפר שומרון לנתניהו ומה ידע או לא ידע הבעל של שרה. בשביל זה יש לנו יועץ משפחתי לממשלה ואת רוני המפכ"ל, שיבררו במהירות וביעילות את כל הפרטים. אני כן רוצה להתייחס לשתי נקודות בסיפור הזה שמאוד מאוד מוכרות לי מכל השנים שבהן עשיתי מכירות ברוסיה ומזרח אירופה.

הנקודה הראשונה היא כמובן ביטול המכרז והנקודה השניה היא מתווך בעסקה. בעסקה מסוג וסדר גודל כזה, שני הדברים לא היו צריכים להתרחש. יש חברות בקוריאה, באיטליה, בגרמניה ובצרפת שמוכרות כלי שייט בכל העולם ואין סיבה אמיתית לא לעשות מכרז – כדי להשיג מחיר טוב, תנאים טובים ובעיקר, לוודא שמה שקונים אכן מתאים לצורכי הבטחון של מדינת ישראל.

במאמר מוסגר צריך לומר שהספינות בסיפור הזה מיועדות לאבטחת אסדות גז פרטיות והתקציב עבורן אמור היה להגיע מתקציב הכנסות הגז ולא מעודפי התקציב של מדינת ישראל (כאן יש סיפור מעניין על האופן שבו הובא הדבר לועדת הכנסת).

וכמו שציינתי קודם, עסקה בין מדינות לא דורשת באמת מתווך. אז מה הסיפור כאן?

טוב, זה די פשוט באופן עקרוני ואני אדגים את זה באמצעות הסיפור על חברת הרכבות אירואקספרס. למי שנוסע לרוסיה בכלל ולמוסקבה בפרט, בוודאי יצא להשתמש ברכבת שמחברת את שדות התעופה במוסקבה למרכז העיר. מאוד שימושי ונוח ועולה פי 4 או 5 מרכבת רגילה. לחברה הזאת יש מונופול ברוסיה על העברת נוסעים משדות התעופה בערים שונות ברוסיה – מוסקבה, ולדיווסטוק, סוצ'י ועוד.

למי שייכת החברה? שאלה יפה. 50% שייכים לחברת הרכבות הרוסית, 25% שייכים לחברת דלתה-טרנס-אינווסט, 17.5% שייכים לאיש העסקים איסקנדר מחמודוב ועוד 7.5% לאיש העסקים אנדרי בוקרב. פעם החברה הזאת היתה שייכת במלואה למדינה אבל כעת הוא דוגמה "לשיתוף פעולה מצוין בין המדינה למגזר הפרטי". אז מי קיבל את כל האחוזים היפים במונופול הקטן הזה?

אני יודע שאתם נפעמים מכל הסיפור הזה ושואלים את עצמכם – למה זה מעניין אותנו? שאלה מצוינת. חברת דלתה-טרנס-אינווסט שייכת לאישתו לשעבר של סגן עיריית מוסקבה, שהוא בתורו, שותף יחד עם הבן של שר התחבורה אקסננקו בחברה שהיא הספקית הרשמית של ציוד ל…נחשתם נכון, חברות הרכבות הרוסית. מנכ"ל חברת הרכבות הרוסית עומד בראש הדירקטוריון של חברת אירואקספרס מצד אחד אבל מצד שני הוא גם זה שבשיתוף עם משרד התחבורה הרוסי ניהל את המכרז למכירת 50% לחברות פרטיות, ולמתן מונופול לחברה על הסעות משדה התעופה.

לפני שנהיה ליקוטסוב (זה זה שאישתו לשעבר היא הבעלים של 25% מחברת הרכבות, זוכרים?) סגן ראש עיריית מוסקבה, הוא התעסק בתחבורה ובין השאר, הקים חברת אופשור קפריסאית (נחשו מי קונסול הכבוד של קפריסין בישראל? רמז, השם שלו מתחיל במיכאל ונגמר בגנור) שהשותף שול היה אחד קריבורוצ'קו שהוא למרבה ההפתעה מנכ"ל חברת אירואקספרס. רגע, הרי גם החברה של הבת של שר הבטחון שלנו היתה רשומה בקפריסין לא?

אפשר להמשיך עם זה עוד ועוד ולקשור עוד ועוד חוליות העיקרון זהה – אנשים שהם בעלי תפקידים במנגנון ממשלתי, עם נגישות לתקציבים, מאשרים תנאים, מרכזים ותקציבים לחברות ששיכות לאנשים שקשורים אליהם ישירות או בעקיפין.

אפשר בכלל להשוות בין מה שקורה שם לבין מה שאולי קרה אצלנו? אני רק מניח את הדוגמה הקטנה הזאת כאן, כדי שתקבלו קצת פרספקטיבה, עם מי יש לנו עסק. וכדי שאולי תשאלו את עצמכם מהי המוטיבציה האמיתית של האנשים שאחראים על הבטחון במדינת ישראל

אז בשיחת הסלון הבאה שלכם שבה מישהו יגיד, ש"טוב אצלנו אין כזאת שחיתות כמו אצל הרוסים" תעירו לו בעדינות שמה שהרוסים עושים עם רכבות נוסעים, אנחנו עושים עם צוללות וספינות עבור צה"ל.

וחשוב מאוד – לא לשכוח לחשוב על החיים עצמם.

הקפה ביוון הוא טעים. יש להם מין סוג קפה כזה שהם מקציפים קפה על מים עם קרח ומגישים אותו בלי סוכר. כשיושבים בבית קפה באתונה, בקיץ למשל, מאוד נעים לשתות את הקפה הזה ולחשוב על כך שמדינה, שמבלה את מרבית זמנה על חוף הים, ונמצאת בחוב לאומי מאז ימי פריקלס פחות או יותר, היא היא הערש של שיטת השלטון שלנו.

וזה, חברים, מגיע אלינו מהאנשים שהחליטו שסוקרטס משחית את הנוער והצביעו ברוב קולות שהוא צריך להתאבד בשתיית רעל. אני לא חושב שמאז הצלחנו לעשות יותר ריאליטי מזה. אבל, אם אנחנו מאמינים לאיטלקים שזורקים דברים ממגדלים עקומים, אז למה לא לאמץ שיטת שלטון ממדינה שאמנם המציאה את המרתון ואת האולימפיאדה, אבל בהחלט לא מתאמצת לצאת לעבודה ולהחזיק את עצמה בלי סיוע.

מה שעבד בעיר הקטנה אתונה, ללא שיתוף עבדים ונשים (כמובן), צמח והפך לרעיון שמונח בבסיס מה שאנו קוראים לו התרבות המערבית. למעשה מציג המודל הדמקורטי את תמונת המראה של המודל התיאוקרטי – מקור הסמכות בדמקורטיה הוא רצון העם שמנוסח בצורת חוקים, בעוד שבמודל הדתי, החוקים הם רצון האל והשליטים הם אלה שמפרשים רצון זה.

עושה רושם שהרעיון הדמקורטי, הוא בעצם רעיון אידיאלי – יעד שיש לשאוף אליו – ולא שיטת שלטון אמיתית ואם נשווה את המדינות הדמקורטיות אחת לשניה וגם לדמוקרטיה היוונית הקלאסית, לא נמצא הרבה משותף. אני חושד, שעמוק עמוק, בתוך תוכנו, אנחנו מבינים שהדמוקרטיה מנוגדת לטבע האנושי.

זה וכסף כמובן.

אתם הרי יודעים מצויין למה אני מתכוון. כסף קונה זכויות וכסף מפר את העיקרון השיוויון הבסיסי שמונח ביסוד הדמוקרטיה. אני לא הולך לספר לכם סיפורים קומוניסטיים או אוטופיים, אולם, אנחנו בכל יום, בעזרת הכסף שיש לנו או אין לנו, קונים לעצמנו זכויות – פנאי, זמן, הורות, השכלה ועוד ועוד.

מנגנון הכסף הוא למעשה עדות לחוסר האמון שיש לנו באנשים אחרים. ולכן, יש לנו את הגורם המתווך, בנוסף לאמון קונה גם זכויות.

ההוכחה הטובה ביותר לטענה שלי היא חווית בית המלון.

במהותו הצרופה ביותר, בית מלון הוא מכונת זמן ענקית שמחזירה אותנו לימים שהיו לנו משרתים. בבית המלון, לוקחים לי את המזוודות, מובילים אותי לחדרי המסודר, הדלתות נפתחות רק עבורי וארוחת הבוקר צהריים וערב מגיעה אלי לחדר מתי שאחפוץ.

מנקים את החדר שלי, מכבסים לי את הבגדים, בקומת הלובי יש מספרה והקונסיירז' עומד לרשותי כדי להגשים כל רצון או גחמה שאני רוצה. תמורת תשלום, כמובן.

בכל פעם שאתם יוצאם לנופש, אתם הופכים לבעלי האחוזה, לרוזנים בארמון ולאצילים מאחוזת דאונטאון. אדונים ומשרתים.

וזה כל כך, כל כך, נעים. הפינוק הזה, היעדר הצורך לשתוף כלים לאחר האוכל, האפשרות להשאיר את המגבת על הרצפה כדי שייקחו אותה ויביאו חדשה…הכריות הצחורות… וכל זה נעשה על ידי מישהו שהוא לא אנחנו. וההבדל היחיד שזה לא אנחנו טמון בשקלים שלנו. הצירוף הזה של המשרתים שעובדים עבורך, בצירוף הכסף שיש לך, גורמים לתחושה שזה מגיע לך. כי אתה עובד כל כך קשה. ומגיע לך שיפנקו אותך ויתייחסו אליך יותר טוב, כי אתה הוא זה שמשלם.

אנחנו לא רוצים דמוקרטיה כי אנחנו לא באמת רוצים שכולם יהיו כמונו, יקבלו את מה שאנחנו מקבלים ויהיו שותפים שלנו.

אז בפעם הבאה שאתם כועסים על בהמת שוקלד שבאה בדרישות או לאיזה ערס שמתפרע ורוצה שיפתחו לו את החדר, תפסיקו. הם לא חסרי תרבות והם לא לא מנומסים.

הם פשוט רוצים תמורה לכסף שלהם.

ואם יש לך כסף אז מגיע לך. לא?

 

 

טוב, לא באמת שיש לי רגשות עמוקים כאלה לנשק. תפסה אותי הכותרת בעיתון הארץ ש"מכירות הסייבר עברו את מכירות הנשק של ישראל" .

זאת חתיכת מידע מעניינת קודם כל בגלל שהיא לא נכונה בהגדרה. הכותרת הנכונה יותר היא שייצוא הנשק של מדינת ישראל גדל תודות לייצוא מערכות בתחום הסייבר.

אם יש דבר שראשי מערכת הבטחון ושרי הבטחון וכל מי שניזון מנשק ונגזרותיו צריך להודות לו בכל יום ויום (כולל בבית הכנסת ביום שישי) הוא הסייבר.

אני אסביר.

פעם, היה איום של צבא. הסורים על הגדרות ויש להם מטוסים וטנקים וחיילים. אז גם אנחנו צריכים כאלה ואז זה די פשוט. להם יש 100 טנקים, אנחנו נעשה 200 ואז ננצח את הסורים. למצרים יש 1000 מטוסים, אז לנו יהיו 1200 ואז ננצח את המצרים. הלוגיקה כאן די ברורה – מערכות מול מערכות, אנשים מול אנשים.

השלב הזה עבר. כיום, אין לנו איום של צבא קונבנציונלי. אז איך אפשר להצדיק מנגנון, ואיך אפשר להצדיק השקעות נוספות בנשק, אנשים וציוד? עוברים לשלב האיום הלא קונבנציונלי, והנשק האסטרטגי. כאן יש יתרון עצום מכיוון שלא רק שהאיום מפסיק להיות קונקרטי (כי אף אחד לא יודע באמת למי יש נשק לא קונבנציונלי ומהו איום אסטרטגי) וגם מכיוון שהקשר מפסיק להיות לינארי (יותר טנקים ומטוסים). ואז אפשר לגייס כספים ומשאבים לפרוייקטים מהסרטים (מלחמת הכוכבים האמריקאית, הנשק הלא קנבנציונלי של סדאם).

אבל גם זה לא משהו כי אפילו הפסיכופטים הגדולים ביותר לא ששים להשתמש בנשק להשמדה המונית ולממש איומים אסטרטגיים (אולי בגלל שגם אצלם יש גנרלים ומומחי בטחון שמספרים להם סיפורים).

במובן הזה, ארגוני המחבלים למיניהם הציבו אתגר יוצא מן הכלל בפני ה"מומחים הצבאיים" וזאת מכיוון שהם לא משתמשים בנשק משוכלל, וגם אם יורים עליהם נשק מונחה מתוחכם זה לא עוזר, כי הם מתחבאים במנהרה שאותה הם חפרו בטוריה של 10 שקל וקצת פיתות ובצל. אז פתאום יש בעיה – איך להצדיק קניית מטוסי סילון בעשרות מיליונים כאשר האיום שלך הוא פועלים שחופרים מנהרות בעזה?

ואז הופיע הגביע הקדוש של הסייבר. הסייבר הוא האיום המושלם. למעשה כל מחשב יכול לשמש למתקפת סייבר. ובגלל האינטרנט, בכל מקום, יכול להיות מחשב שיכול לשמש למתקפת סייבר. וזה עוד לא הכל! הרי הסייבר הוא התקפה על מערכות מידע – אתם יודעים זרם של ביטים, קבצים וכל הדבר הזה שקוראים לו טרפיק – וזה הרי יכול להיות כל דבר, כל קובץ כל תמונה וכל זרם של אפסים ואחדים שמגיע מסווה כך או אחרת.

כי סייבר זה לא סתם הזמנה מנסיך ניגרי לעזור לו עם מיליונים בחשבון הבנק. הסייבר במיטבו (ואני מבקש מאוד לשים לב לניסוח) הוא איום על הבטחון הלאומי. לכן, סייבר יכול להיות הגנה מפני גנבי סיסמאות וגם הגנה על מערכות מידע של בתי זיקוק וגם של בקרת רמזורים וגם במקורות וגם במעליות.

סייבר יכול להיות כל דבר, בכל מקום.

לכן, כל מערכת שמחוברת לאינטרנט היא יעד להתקפה או להגנה. לכן, ממש כמו באג אלפיים, צריך למגן הכל במסגרת הסייבר. כי אין לדעת מה יקרה ומאיפה תגיע ההתקפה. ומכיוון שאנחנו חיים בעידן המידע – זה יהיה לנצח! כי כל עוד נרצה אינטרנט ושלט רחוק, יהיה מקום לאיום סייבר. אנחנו נוכל לברוח, אבל לא נוכל להתחבא.

עכשיו, אני מקווה שאתם מתחילים להבין את הבוננזה שהסייבר מהווה עבור משרד הבטחון. אם האיום הוא בכל מקום ובכל דבר, אז חייבים תקציבים לכל מקום ולכל דבר. והמטרות? כל מקום וכל דבר. כמה כסף? נתחיל בהמון ולאט לאט נבקש עוד ועוד. והדבר הקסום ביותר – זה סודי. כל כך סודי שאסור לספר לאף אחד, בטח לא לחארות האלה במשרד האוצר וגם לא לועדת הבטחון. סוגרים את זה בשקט כי יד לפה, רגל לאוזן.

אז תעזבו אתכם מצדק חברתי וממחירי הדירות. הסייבר קם עלינו לכלותינו.

שקט, מקלידים.