ארכיון רשומות מהקטגוריה "ישראל"‏

אז, מובילאי נמכרה לאינטל ב-15 מיליארד דולר. מדהים ומעולה. כל הכבוד לחברה שהשכילה לגייס למעלה מ-200 דוקטורים ועוד המון חוקרים. זהו הישג מצויין למערכת ההשכלה הישראלית, לתעשייה וליזמים. זהו גם צעד אסטרטגי יפה לאינטל, שמנסה להמציא את עצמה בתחום המכוניות האוטונומיות ומאותתת על העתיד הורוד לתחום.

ואני שואל כאן – בשביל מה צריך מכוניות אוטונומיות? אל תבינו אותי לא נכון, אני לא נגד קידמה וטכנלוגיה. אני גם לא נגד המצאות עתידניות כאלה, אבל למה אף אחד לא שואל למה צריך מכוניות שנוסעות לבד?

  • "אף אחד לא צריך לבזבז את הזמן שלו בנהיגה" – נכון מאוד. זה בזבוז זמן מכיוון שמרבית המדינות לא מציאות חלופות למכונית פרטית. אם יש תחבורה ציבורית מפותחת, לא צריך מכונית. כשאני נוסע לחו"ל אני לא משתמש בתחבורה ציבורית ומצליח להגיע, בהצלחה ובזמן, לכל מקום שאני צריך. אנחנו מבזבזים זמן על הכביש מכיוון שאנחנו לא יכולים לסמוך על האוטובוס או על הרכבת שיגיעו בזמן או בתדירות שאנו זקוקים לה.
  • "זה הרבה יותר נוח". נכון מאוד. ולכן, יותר אנשים ירצו מכונית אוטונומית ולכן, תהיינה יותר מכוניות על כביש ולכן, נבלה שם יותר זמן. אמנם בנוחות, אבל יותר זמן על הכביש ולא במקום שאליו אנחנו רוצים להגיע.
  • "טוב, אז משאיות ואוטובוסים זה מצויין". נכון, בתנאי שכל המכוניות הן אוטונומיות, כי אחרת, יהיה קשה מאוד לשלב אותן בתנועה ואז כל היתרונות של מכוניות אוטונומיות יילכו לאיבוד.
  • "זה הרבה יותר בטוח". האמנם? מצד אחד, כמובן שאנחנו מבטלים את מה שנקרא, הגורם האנושי. מצד שני…אנחנו עדיין משאירים טייסים בתא הטייס למרות שהמטוס יכול לטוס באופן אוטומטי לגמרי. הטכנולגיה לא מושלמת, תהיינה תקלות ואני מנבא שאחוז הנפגעים בכבישים לא יירד. זה יוכל להיות יותר בטוח, רק אם כל כלי הרכב יהיו אוטונומיים. המשמעות היא שינוי מהותי בכל הכבישים, בכל מערכות ובכל התשתיות. האם ההתקדמות בתשתיות מתקדמת באותו קצב כמו המכוניות האוטומטיות?
  • "תחשוב על הזמן באוטו. בזמן שהמכונית נוסעת, אפשר יהיה לעשות המון דברים ולנצל טוב יותר את הזמן". יכול להיות. נסו להיזכר כמה יעילים הייתם כאשר מישהו אחר נהג. כמה יעילים אתם במונית? אנחנו יעילים במטוס (כי אין הפרעות והסחות), אנחנו גם יעילים יחסית ברכבת (כי יש שולחן, ויש אינטרנט). אבל באוטו?
  • "זה יקטין משמעותית את הזיהום". ובכן, זה בתנאי שפחות מכוניות תעלינה לכביש (אמרנו שזה לא יקרה, כי מכיוון שזה כל כך נוח, כולם ירצו מכונית ותהיינה יותר מכוניות ויותר זמן "נסועה" כמו שאומרים במשרד האוצר. אז זה לא יקטין את הזיהום.
  • "כן, אבל המכוניות החדשות תהיינה חשמליות והן פחות מזהמות". נכון….אבל לא באמת. ייצור מכונית חשמלית מזהם הרבה יותר וייצור חשמל עדיין מתבצע מנפט ופחם כך שהזיהום נשאר איתנו. הדרך להוריד את הזיהום היא להקטין את כמות המכוניות בכביש ואת הזמן שהן מפעילות מנוע – כמו שקורה ביום כיפור. תקנה פשוטה של כל עירייה על הגבלת כניסת מכוניות למרכזי ערים, תוריד זיהום בסדרי גודל ובשביל זה לא צריך מכונית אוטונומית. ומעבר לכך, אנחנו מדברים על מכונית אוטונומית ולא חשמלית, נכון?

אז בשביל מה צריך מכונית אוטונומית בכלל? התשובה היא בשאלה נוספת שהיא – מי מרוויח מהסיפור?

  • חברות טכנולגיה – זה כר נרחב להמון חידושים והמון מוצרים חדשים. מובילאיי אמרנו?
  • חברות מכוניות – שימו לב שהפתרונות המוצגים הם מכוניות חדשות לחלוטין. אף אחד לא מקדם פתרונות של הסבת מכוניות קיימות. אנחנו מתקדמים לקראת מודל דומה כמו שהיה במעבר מוידאו לדיסקים – שינוי התשתית יחייב את כולנו לעבור למכוניות אוטונומיות למרות שיש לנו מכונית עובדת לחלוטין.
  • מדינות – מדינות מתות על מכונית אוטונומית. מכונית שיודעים מי נוסע בה, לאן, מתי ובעיקר, שאפשר לעקוב ואפשר גם להשבית את המכונית מרחוק. הדבר הזה שנקרא חופש תנועה וזכות לפרטיות, לא יהיה בעידן המכונית האוטונומית
  • חברות תוכנה ואינטרנט – מכונית אוטונומית היא תקשורת ומידע ועוד רכיבים מחוברים.
  • חברות הובלה ולוגיסטיקה – אם לא צריך נהג אז אפשר לחסוך בהוצאות.

מה אני מפספס בכל הסיפור הזה?

אז התקשורת מדווחת בהרחבה על הפריצה ליאהו וגניבת רשומות של למעלה ממיליארד משתמשים. מעניין שמדובר בחדשות די ישנות מכיוון שהדבר התרחש ב-2013. גם הפריצה לשרתי המפלגה הדמוקרטית דווחה די בדיעבד. בהקשר אחר לחלוטין, אנו מקבלים דיווחים כעת, כי פישמן נמצא בפשיטת רגל כבר מאז ההימור על הלירה הטורקית – כמעט 10 שנים.

אז מה קורה כאן? איך להסביר את העובדה שבין הכיסוי האובססיבי של התקשורת, 24 שעות ביממה, בכל הערוצים, של כל דבר אפשרי, ושל דיווחים חיים וטכנולוגיות שמאפשרות גישה וצפיה ותלת מימד וכאלה, ובין הפער העצום ש"חשיפת" והצגת הסיפורים האלה, שתסכימו איתי, הם די ביג דיל?

אני יכול לחשוב על כמה אפשרויות.

הם לא יודעים – אמצעי התקשורת לא באמת יודעים מה קורה ולמעשה הם ניזונים אך ורק ממה שנותנים להם – תאגידים, יחצנים ובעלי אינטרס. אם זה המצב, אז זה מעלה הרהורים נוגים על התקשורת ועל היכולת שלה לספק לנו מידע רלוונטי אבל יותר מכך, זה מעלה שאלות לגבי קביעת סדר היום התקשורתי – מי קובע מה יקבל קדימות ומה יקבל כיסוי?

בהקשר הזה צריך לצטט את דאגלאס אדמס שציין בהקשר של הכישורים להיות נשיא (מתוך מדריך לטרמפיסט לגלקסיה) ש"לנשיא הגלקסיה אין כוח אמיתי והוא נמדד ביכולת שלו להסיח את תשומת הלב מאלה שיש להם את הכוח הזה". אנחנו מקבלים סדר יום שהוא כל כולו הסחת דעת מן הנושאים המשמעותיים באמת. ואם אתם לא לא מאמינים לי, אתם מוזמנים לעשות את מבחן אלכסנדר – תבדקו את כל פיסות החדשות ופריטי המידע שנחשפתם אליהם, בערוצי התקשורת השונים ותדרגו אותו לפי מידת ההשפעה על החיים שלכם ולפי מידת הריגוש שהם מספקים. אני כבר יכול להגיד לכם שהתוצאות בשני המדדים תהיינה ביחס של 9 ל-1 – לטובת חוסר הרלוונטיות ומידת הריגוש. כלומר, מרבית הדברים שאתם נחשפים אליהם מאוד מרגשים אבל אין להם שום חשיבות או רלוונטיות לחיים שלכם.

אז אם מדיה היא הסחת דעת הרי היא סוג של בידור לא? ואם זה בידור, אז למה ראש ממשלתנו תוקף את התקשורת כאילו שהיא האיום האיראני?

לעומת זאת, בהנחה שמדובר בבידור, הרי שברור לי שלא לפייסבוק ולא לחברות אחרות, אין באמת מוטיבציה לטפל בנושא החדשות המזוייפות, שמציפות את הרשתות החברתיות. הרי זה לא באמת משנה מה יש בידיעה, כל עוד היא אוספת הרבה צופים ולייקים, או במילים של המדיה הישנה – יש לזה רייטינג.

אפשרות אחרת היא שאמצעי התקשורת יודעים אבל לא מפרסמים. כאן אנחנו נכנסים לעניין הקונספירציות כמובן, אבל אני גם כאן חייב לתהות – האם יכול להיות שתזמון פרסום הידיעות משרת אג'נדה שהיא שונה מ"זכות הציבור לדעת"? האם יכול להיות, במקרה של תקיפת הסייבר של יאהו, שחברת ורייזון רק חיפשה דרך לרדת מהעץ הגבוה של תהליך הרכישה ולכן, הסיפור הזה צף כעת? יכול להיות שמסיבה הפוכה לחלוטין, המנכ"לית, מאריסה מאייר הסתירה את הצפת הסיפור הזה כל כך הרבה זמן, כדי שתוכל לבנות לעצמה אקזיט מכובד?

בהקשר הזה דרך אגב, צריך לציין שני דברים מעניינים. האחד הוא מידת החשיבות שמייחסים לפריצה ליאהו. אם תשימו לב, מדובר במידע של משתמשים ולא מידע של החברה. אז עכשיו נשאלת השאלה – איזה נזק נגרם לחברה כתוצאה מכך? אחרי שנסנן את כל היחצ"נות וה"נזק התדמיתי" אפשר לומר שלחברה, לא נגרם שום נזק. במשך השנים מאז הפריצה, לא גנבו כלום מיאהו ולא פגעו בפעילות שלה. וכאן אני שואל שאלה פשוטה מאוד – מה התמריץ של חברה גדולה, להגן על הפרטים שאתם מוסרים לה?

הדבר השני מתקשר לפריצה הרוסית של שרתי הדואר הדמוקרטיים. אז אנחנו יודעים שפרצו לדמוקרטים אבל אנחנו לא יודעים שלא פרצו לרפובליקאים או לרשת של טראמפ. האם יכול להיות שזה משהו שאין לאף אחד מוטיבציה מיוחדת לכתוב עליו? נניח שאני קבוצת האקרים שקשורה לרוסיה – הרי גם מבלי לדעת איך זה עובד, כאשר הם פרצו – הם פרצו לשני המועמדים כי שניהם רלוונטיים לרוסיה, נכון? אבל מה אם יש קבוצת האקרים שהיא לא מדינתית? האם יכול להיות שאנונימוס או כל מיני חברים אחרים, פרצו לשרתים של טראמפ או לצורך העניין לשרתים של מס הכנסה או של החברות שלו והם הולכים להציף מידע כאשר הוא יהיה רלוונטי? נגיד בסוף ינואר?

באווירה אופטימית זו, נקנח בציטוטים של מזכיר ההגנה האמריקאי לשעבר, מר דונלד רמספלד:

There are known knowns. These are things we know that we know. There are known unknowns. That is to say, there are things that we know we don't know. But there are also unknown unknowns. There are things we don't know we don't know.

ובעברית:

יש דברים ידועים. אלה הדברים שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים. יש דברים לא ידועים. אלה הדברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים. אבל, של גם את הדברים הלא ידועים שלא ידועים. כלומר, יש דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים.

לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

עדכון – מאז שכתבתי הנה מאמר מעניין מבן כספית.

מיכאל גנור - גאון הרכש

האיש המחייך, עם העניבה הצהובה, לימינו של אביגדור ליברמן הוא מיכאל גנור, בעברו איש נדל"ן שכיום מייצג את החברה הגרמנית תייסןקרופ בעסקה הקסומה של כלי השייט והצוללות.

הוא הולך לעשות הרבה מאוד כסף כך גם החברה הגרמנית. הרבה מאוד כסף למען האמת. לפי גלובס, הוא אמור לקבל 2% מסדר גודל של 1.5 מיליארד דולר, כשהכסף הגדול הוא לאו דווקא בחוזה עצמו כמו בעלויות התחזוקה הרב שנתיות שעשויות להגיע לסדר גודל של 10-15% לשנה.

זה אחלה ביזנס.

באופן עקרוני אין בכך שום רע – אנשים מתפרנסים מכל מיני דברים וגם עושים הרבה כסף וזה בסדר גמור. אבל….

למעשה מדובר בעסקה בין שתי מדינות (לאור המימון של ממשלת גרמניה מצד אחד והגורם הרוכש שזה מדינת ישראל מצד שני) ועסקאות כאלה אפשר לעשות באמצעות מגוון מנגנונים שיש לכל אחת מן המדינות. לישראל למשל יש משלחת רכש של משרד הבטחון באירופה שזה בדיוק התפקיד שלה – לטפל ברכש של ציוד למדינת ישראל. ואם אי אפשר לסמוך עליהם, אולי אפשר להסתייע במשלחת רכש של משרד האוצר בלונדון או בבריסל? למדינת ישראל יש די הרבה אפשרויות כדי לטפל ברכש של ציוד ממדינה כמו מגרמניה.

אני מבין לחלוטין את החברה הגרמנית שהחליטה לארגן לעצמה נציג מכירות בישראל. זה מה שחברות מסחריות עושות כדי לנסות למכור ולהגיע למקבלי החלטות. במובן הזה, ההימור של הגרמנים על גנור הצדיק את עצמו לחלוטין שכן בין חבריו הקרובים אפשר למצוא את שר החוץ בעבר ושר הבטחון בהווה, ליברמן וגם את עו"ד שומרון שעושה בשבילו עבודת קודש משפטית.

קטונתי מלדעת מה סיפר או לא סיפר שומרון לנתניהו ומה ידע או לא ידע הבעל של שרה. בשביל זה יש לנו יועץ משפחתי לממשלה ואת רוני המפכ"ל, שיבררו במהירות וביעילות את כל הפרטים. אני כן רוצה להתייחס לשתי נקודות בסיפור הזה שמאוד מאוד מוכרות לי מכל השנים שבהן עשיתי מכירות ברוסיה ומזרח אירופה.

הנקודה הראשונה היא כמובן ביטול המכרז והנקודה השניה היא מתווך בעסקה. בעסקה מסוג וסדר גודל כזה, שני הדברים לא היו צריכים להתרחש. יש חברות בקוריאה, באיטליה, בגרמניה ובצרפת שמוכרות כלי שייט בכל העולם ואין סיבה אמיתית לא לעשות מכרז – כדי להשיג מחיר טוב, תנאים טובים ובעיקר, לוודא שמה שקונים אכן מתאים לצורכי הבטחון של מדינת ישראל.

במאמר מוסגר צריך לומר שהספינות בסיפור הזה מיועדות לאבטחת אסדות גז פרטיות והתקציב עבורן אמור היה להגיע מתקציב הכנסות הגז ולא מעודפי התקציב של מדינת ישראל (כאן יש סיפור מעניין על האופן שבו הובא הדבר לועדת הכנסת).

וכמו שציינתי קודם, עסקה בין מדינות לא דורשת באמת מתווך. אז מה הסיפור כאן?

טוב, זה די פשוט באופן עקרוני ואני אדגים את זה באמצעות הסיפור על חברת הרכבות אירואקספרס. למי שנוסע לרוסיה בכלל ולמוסקבה בפרט, בוודאי יצא להשתמש ברכבת שמחברת את שדות התעופה במוסקבה למרכז העיר. מאוד שימושי ונוח ועולה פי 4 או 5 מרכבת רגילה. לחברה הזאת יש מונופול ברוסיה על העברת נוסעים משדות התעופה בערים שונות ברוסיה – מוסקבה, ולדיווסטוק, סוצ'י ועוד.

למי שייכת החברה? שאלה יפה. 50% שייכים לחברת הרכבות הרוסית, 25% שייכים לחברת דלתה-טרנס-אינווסט, 17.5% שייכים לאיש העסקים איסקנדר מחמודוב ועוד 7.5% לאיש העסקים אנדרי בוקרב. פעם החברה הזאת היתה שייכת במלואה למדינה אבל כעת הוא דוגמה "לשיתוף פעולה מצוין בין המדינה למגזר הפרטי". אז מי קיבל את כל האחוזים היפים במונופול הקטן הזה?

אני יודע שאתם נפעמים מכל הסיפור הזה ושואלים את עצמכם – למה זה מעניין אותנו? שאלה מצוינת. חברת דלתה-טרנס-אינווסט שייכת לאישתו לשעבר של סגן עיריית מוסקבה, שהוא בתורו, שותף יחד עם הבן של שר התחבורה אקסננקו בחברה שהיא הספקית הרשמית של ציוד ל…נחשתם נכון, חברות הרכבות הרוסית. מנכ"ל חברת הרכבות הרוסית עומד בראש הדירקטוריון של חברת אירואקספרס מצד אחד אבל מצד שני הוא גם זה שבשיתוף עם משרד התחבורה הרוסי ניהל את המכרז למכירת 50% לחברות פרטיות, ולמתן מונופול לחברה על הסעות משדה התעופה.

לפני שנהיה ליקוטסוב (זה זה שאישתו לשעבר היא הבעלים של 25% מחברת הרכבות, זוכרים?) סגן ראש עיריית מוסקבה, הוא התעסק בתחבורה ובין השאר, הקים חברת אופשור קפריסאית (נחשו מי קונסול הכבוד של קפריסין בישראל? רמז, השם שלו מתחיל במיכאל ונגמר בגנור) שהשותף שול היה אחד קריבורוצ'קו שהוא למרבה ההפתעה מנכ"ל חברת אירואקספרס. רגע, הרי גם החברה של הבת של שר הבטחון שלנו היתה רשומה בקפריסין לא?

אפשר להמשיך עם זה עוד ועוד ולקשור עוד ועוד חוליות העיקרון זהה – אנשים שהם בעלי תפקידים במנגנון ממשלתי, עם נגישות לתקציבים, מאשרים תנאים, מרכזים ותקציבים לחברות ששיכות לאנשים שקשורים אליהם ישירות או בעקיפין.

אפשר בכלל להשוות בין מה שקורה שם לבין מה שאולי קרה אצלנו? אני רק מניח את הדוגמה הקטנה הזאת כאן, כדי שתקבלו קצת פרספקטיבה, עם מי יש לנו עסק. וכדי שאולי תשאלו את עצמכם מהי המוטיבציה האמיתית של האנשים שאחראים על הבטחון במדינת ישראל

אז בשיחת הסלון הבאה שלכם שבה מישהו יגיד, ש"טוב אצלנו אין כזאת שחיתות כמו אצל הרוסים" תעירו לו בעדינות שמה שהרוסים עושים עם רכבות נוסעים, אנחנו עושים עם צוללות וספינות עבור צה"ל.

וחשוב מאוד – לא לשכוח לחשוב על החיים עצמם.

הקפה ביוון הוא טעים. יש להם מין סוג קפה כזה שהם מקציפים קפה על מים עם קרח ומגישים אותו בלי סוכר. כשיושבים בבית קפה באתונה, בקיץ למשל, מאוד נעים לשתות את הקפה הזה ולחשוב על כך שמדינה, שמבלה את מרבית זמנה על חוף הים, ונמצאת בחוב לאומי מאז ימי פריקלס פחות או יותר, היא היא הערש של שיטת השלטון שלנו.

וזה, חברים, מגיע אלינו מהאנשים שהחליטו שסוקרטס משחית את הנוער והצביעו ברוב קולות שהוא צריך להתאבד בשתיית רעל. אני לא חושב שמאז הצלחנו לעשות יותר ריאליטי מזה. אבל, אם אנחנו מאמינים לאיטלקים שזורקים דברים ממגדלים עקומים, אז למה לא לאמץ שיטת שלטון ממדינה שאמנם המציאה את המרתון ואת האולימפיאדה, אבל בהחלט לא מתאמצת לצאת לעבודה ולהחזיק את עצמה בלי סיוע.

מה שעבד בעיר הקטנה אתונה, ללא שיתוף עבדים ונשים (כמובן), צמח והפך לרעיון שמונח בבסיס מה שאנו קוראים לו התרבות המערבית. למעשה מציג המודל הדמקורטי את תמונת המראה של המודל התיאוקרטי – מקור הסמכות בדמקורטיה הוא רצון העם שמנוסח בצורת חוקים, בעוד שבמודל הדתי, החוקים הם רצון האל והשליטים הם אלה שמפרשים רצון זה.

עושה רושם שהרעיון הדמקורטי, הוא בעצם רעיון אידיאלי – יעד שיש לשאוף אליו – ולא שיטת שלטון אמיתית ואם נשווה את המדינות הדמקורטיות אחת לשניה וגם לדמוקרטיה היוונית הקלאסית, לא נמצא הרבה משותף. אני חושד, שעמוק עמוק, בתוך תוכנו, אנחנו מבינים שהדמוקרטיה מנוגדת לטבע האנושי.

זה וכסף כמובן.

אתם הרי יודעים מצויין למה אני מתכוון. כסף קונה זכויות וכסף מפר את העיקרון השיוויון הבסיסי שמונח ביסוד הדמוקרטיה. אני לא הולך לספר לכם סיפורים קומוניסטיים או אוטופיים, אולם, אנחנו בכל יום, בעזרת הכסף שיש לנו או אין לנו, קונים לעצמנו זכויות – פנאי, זמן, הורות, השכלה ועוד ועוד.

מנגנון הכסף הוא למעשה עדות לחוסר האמון שיש לנו באנשים אחרים. ולכן, יש לנו את הגורם המתווך, בנוסף לאמון קונה גם זכויות.

ההוכחה הטובה ביותר לטענה שלי היא חווית בית המלון.

במהותו הצרופה ביותר, בית מלון הוא מכונת זמן ענקית שמחזירה אותנו לימים שהיו לנו משרתים. בבית המלון, לוקחים לי את המזוודות, מובילים אותי לחדרי המסודר, הדלתות נפתחות רק עבורי וארוחת הבוקר צהריים וערב מגיעה אלי לחדר מתי שאחפוץ.

מנקים את החדר שלי, מכבסים לי את הבגדים, בקומת הלובי יש מספרה והקונסיירז' עומד לרשותי כדי להגשים כל רצון או גחמה שאני רוצה. תמורת תשלום, כמובן.

בכל פעם שאתם יוצאם לנופש, אתם הופכים לבעלי האחוזה, לרוזנים בארמון ולאצילים מאחוזת דאונטאון. אדונים ומשרתים.

וזה כל כך, כל כך, נעים. הפינוק הזה, היעדר הצורך לשתוף כלים לאחר האוכל, האפשרות להשאיר את המגבת על הרצפה כדי שייקחו אותה ויביאו חדשה…הכריות הצחורות… וכל זה נעשה על ידי מישהו שהוא לא אנחנו. וההבדל היחיד שזה לא אנחנו טמון בשקלים שלנו. הצירוף הזה של המשרתים שעובדים עבורך, בצירוף הכסף שיש לך, גורמים לתחושה שזה מגיע לך. כי אתה עובד כל כך קשה. ומגיע לך שיפנקו אותך ויתייחסו אליך יותר טוב, כי אתה הוא זה שמשלם.

אנחנו לא רוצים דמוקרטיה כי אנחנו לא באמת רוצים שכולם יהיו כמונו, יקבלו את מה שאנחנו מקבלים ויהיו שותפים שלנו.

אז בפעם הבאה שאתם כועסים על בהמת שוקלד שבאה בדרישות או לאיזה ערס שמתפרע ורוצה שיפתחו לו את החדר, תפסיקו. הם לא חסרי תרבות והם לא לא מנומסים.

הם פשוט רוצים תמורה לכסף שלהם.

ואם יש לך כסף אז מגיע לך. לא?

 

 

טוב, לא באמת שיש לי רגשות עמוקים כאלה לנשק. תפסה אותי הכותרת בעיתון הארץ ש"מכירות הסייבר עברו את מכירות הנשק של ישראל" .

זאת חתיכת מידע מעניינת קודם כל בגלל שהיא לא נכונה בהגדרה. הכותרת הנכונה יותר היא שייצוא הנשק של מדינת ישראל גדל תודות לייצוא מערכות בתחום הסייבר.

אם יש דבר שראשי מערכת הבטחון ושרי הבטחון וכל מי שניזון מנשק ונגזרותיו צריך להודות לו בכל יום ויום (כולל בבית הכנסת ביום שישי) הוא הסייבר.

אני אסביר.

פעם, היה איום של צבא. הסורים על הגדרות ויש להם מטוסים וטנקים וחיילים. אז גם אנחנו צריכים כאלה ואז זה די פשוט. להם יש 100 טנקים, אנחנו נעשה 200 ואז ננצח את הסורים. למצרים יש 1000 מטוסים, אז לנו יהיו 1200 ואז ננצח את המצרים. הלוגיקה כאן די ברורה – מערכות מול מערכות, אנשים מול אנשים.

השלב הזה עבר. כיום, אין לנו איום של צבא קונבנציונלי. אז איך אפשר להצדיק מנגנון, ואיך אפשר להצדיק השקעות נוספות בנשק, אנשים וציוד? עוברים לשלב האיום הלא קונבנציונלי, והנשק האסטרטגי. כאן יש יתרון עצום מכיוון שלא רק שהאיום מפסיק להיות קונקרטי (כי אף אחד לא יודע באמת למי יש נשק לא קונבנציונלי ומהו איום אסטרטגי) וגם מכיוון שהקשר מפסיק להיות לינארי (יותר טנקים ומטוסים). ואז אפשר לגייס כספים ומשאבים לפרוייקטים מהסרטים (מלחמת הכוכבים האמריקאית, הנשק הלא קנבנציונלי של סדאם).

אבל גם זה לא משהו כי אפילו הפסיכופטים הגדולים ביותר לא ששים להשתמש בנשק להשמדה המונית ולממש איומים אסטרטגיים (אולי בגלל שגם אצלם יש גנרלים ומומחי בטחון שמספרים להם סיפורים).

במובן הזה, ארגוני המחבלים למיניהם הציבו אתגר יוצא מן הכלל בפני ה"מומחים הצבאיים" וזאת מכיוון שהם לא משתמשים בנשק משוכלל, וגם אם יורים עליהם נשק מונחה מתוחכם זה לא עוזר, כי הם מתחבאים במנהרה שאותה הם חפרו בטוריה של 10 שקל וקצת פיתות ובצל. אז פתאום יש בעיה – איך להצדיק קניית מטוסי סילון בעשרות מיליונים כאשר האיום שלך הוא פועלים שחופרים מנהרות בעזה?

ואז הופיע הגביע הקדוש של הסייבר. הסייבר הוא האיום המושלם. למעשה כל מחשב יכול לשמש למתקפת סייבר. ובגלל האינטרנט, בכל מקום, יכול להיות מחשב שיכול לשמש למתקפת סייבר. וזה עוד לא הכל! הרי הסייבר הוא התקפה על מערכות מידע – אתם יודעים זרם של ביטים, קבצים וכל הדבר הזה שקוראים לו טרפיק – וזה הרי יכול להיות כל דבר, כל קובץ כל תמונה וכל זרם של אפסים ואחדים שמגיע מסווה כך או אחרת.

כי סייבר זה לא סתם הזמנה מנסיך ניגרי לעזור לו עם מיליונים בחשבון הבנק. הסייבר במיטבו (ואני מבקש מאוד לשים לב לניסוח) הוא איום על הבטחון הלאומי. לכן, סייבר יכול להיות הגנה מפני גנבי סיסמאות וגם הגנה על מערכות מידע של בתי זיקוק וגם של בקרת רמזורים וגם במקורות וגם במעליות.

סייבר יכול להיות כל דבר, בכל מקום.

לכן, כל מערכת שמחוברת לאינטרנט היא יעד להתקפה או להגנה. לכן, ממש כמו באג אלפיים, צריך למגן הכל במסגרת הסייבר. כי אין לדעת מה יקרה ומאיפה תגיע ההתקפה. ומכיוון שאנחנו חיים בעידן המידע – זה יהיה לנצח! כי כל עוד נרצה אינטרנט ושלט רחוק, יהיה מקום לאיום סייבר. אנחנו נוכל לברוח, אבל לא נוכל להתחבא.

עכשיו, אני מקווה שאתם מתחילים להבין את הבוננזה שהסייבר מהווה עבור משרד הבטחון. אם האיום הוא בכל מקום ובכל דבר, אז חייבים תקציבים לכל מקום ולכל דבר. והמטרות? כל מקום וכל דבר. כמה כסף? נתחיל בהמון ולאט לאט נבקש עוד ועוד. והדבר הקסום ביותר – זה סודי. כל כך סודי שאסור לספר לאף אחד, בטח לא לחארות האלה במשרד האוצר וגם לא לועדת הבטחון. סוגרים את זה בשקט כי יד לפה, רגל לאוזן.

אז תעזבו אתכם מצדק חברתי וממחירי הדירות. הסייבר קם עלינו לכלותינו.

שקט, מקלידים.

 

בחייו של כל גרפומן מתחיל, מגיע שלב הפוסט הארוך. בפוסט הזה יש הרבה מילים, כך ששתו הרבה מים. קדימה, מתחילים.

 

אנשים לא אוהבים אי ודאות. רוב האנשים שאני מכיר מעדיפים לדעת מה עומד לקרות, מה השעה, איזה תאריך היום ומה המרכיבים של היוגורט שהם אוכלים. הם גם אוהבים לדעת מה קורה מחר בבוקר, איך נוסעים לחבצלת השרון ובכלל, מה יהיה.

הידיעה הזאת מקטינה את רמת החשש מכיוון שבדרך כלל, אנשים חוששים ממה שהם לא יודעים. זה נכון כמובן חוץ מהביקור אצל רופא שיניים – שם אנחנו יודעים בדיוק מה עומד להתרחש, ואולם גם לאחר שהרופא מפרט את כל פרטי הטיפול, רמת החרדה מרקיעה שחקים.

אני מניח שאצל אימהות יהודיות ופולניות (אני משתתף בצערם של אלה שהאימא שלהם משלבת את שתי התכונות), לא משנה מה הן יודעות, ולא משנה מה הן חושבות שהן יודעות, רמת החרדה שלהן נובעת מן העובדה שהן יודעות בוודאות מה עומד לקרות, וזה תמיד יהיה לא טוב וייגמר בבכי, ולצערן אף אחד לא מקשיב בקולן. ולמרות שהן יודעות בוודאות מה יקרה, רמת החרדה לא נופלת בשום פנים ואופן גם אם התסריט הגרוע מכל (למשל דלקת ריאות משולבת בדלקת קרום המוח כתוצאה מיציאה החוצה עם שיער רטוב בלי סוודר, אחרי מקלחת) לא התרחש. זה לא אומר שזה לא יקרה.

במובן מסוים, גם זאת דרך להתמודד עם הגורם אי-הוודאות שהוא הדבר הוודאי ביותר בחיינו (כן, המשפט הזה עושה שכל, תקראו אותו שוב) או, אם תרצו, למצב האנטרופיה התמידי שבו אנו נמצאים (יחד עם היקום כמובן). המפץ הגדול היה, וכל הדברים ביקום, החל באלקטרונים וכלה בזכייה שלכם בלוטו מתרחקים דקה, דקה, יום אחר יום. ברגע שהאימא היהודייה ו/או הפולניה יודעות ששום דבר טוב לא ייצא מזה, הן מקטינות בצורה דרמטית את רכיב אי הידיעה בחיים שלהם וזה, בתורו, מאפשר להם מיד להיכנס למצב הסקת המסקנות – כי הרי אם הייתם מקשיבים להן כשהן אמרו לכן מה לעשות, זה לא היה קורה.

החשש מפני הלא נודע קדום לפחות כמו האנושות עצמה. הניסיון העצוב של אנשי המערות הראה שדברים שאתה לא יודע מה הם, בדרך כלל גורמים לך למות באופנים מכאיבים למדי. ולכן, לא קוטפים כל דבר ביער ומכניסים לפה וזה גם לא רעיון טוב, לגשת למערה שאתה לא מכיר ולבדוק מה יש בפנים. הסקרנות, במרבית המקרים, לא השתלמה לאדם הקדמון והרגה אותו וגם את החתול שהתלווה אליו. יחד עם זאת, האנושות הפיקה הרבה תועלת מאותם אלה, שמשום מה, החליטו להתעלם מהאימא הפולניה שלהם ולעשות משהו לא נודע. במקרה הרע, השבט למד עוד דבר שאסור לעשות (לא ניגשים לנמר ומושכים לו בזנב או, לא מרימים נחש שחור ששוכב בשיחים) ובמקרה הטוב, החיים השתנו בצורה משמעותית, כי למשל, בניגוד לאמונה הרווחת, אפשר לאכול את מה שנופל לתרנגולת מהתחת וזה גם רעיון טוב, לשים דברים על האש.

שני דחפים חזקים התקוטטו ביניהם וממשיכים את המאבק הזה גם כיום – החשש מפני הלא נודע והצורך להסביר את מה שקורה. אנחנו מניחים שיש סיבה ותוצאה – השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, אנשים נולדים ומתים הצמח נובט, פורח ונובל – הטבע מציג לנו דוגמאות רבות למחזוריות שהיא, לכאורה, מייצרת תחושה שלכל דבר יש סיבה (זה הזמן להיזכר במה שלמדתם בסטטיסטיקה, ואולי גם באדונים הייזנברג ושרדינגר, כדי לפקפק קלות בנכונות המשפט הקודם) ולכן, כל המקרים החריגים שלכאורה, אין להם סיבה, דוחפים אותנו לחפש הסבר למה שקרה – כי יש סיבה לכך שקיבלתם קנס על מהירות. כי אם הייתם יוצאים בזמן, לא הייתם נוסעים בקיצור הדרך ולא הייתם נתקעים בפקק ולא הייתם לחוצים להגיע ולכן לא הבחנתם בשוטר עם מד המהירות. ברור!

הפחד מפני אי הידיעה, הפחד מפני מה שנמצא מאחורי דלת מספר שלוש (ודרך אגב, זה מה שצריך לעשות כשמציעים לכם את האפשרות לשנות את הבחירה שלכם במשחק טלוויזיה), החשש מפני מה שלא נמצא בהישג ידנו, כל הפחדים כולם – מכריחים אותנו "לשחק על בטוח", לחזור על מה שכבר עשינו, כי זה "עבד" וגם לחפש הסברים.

לפעמים, אנחנו יודעים מה קורה (יצאנו בלי סוודר למרות שאימא שלנו אמרה לנו) והרי אימא תמיד צודקת אז אם לא לקחנו סוודר, גרמנו לדלקת הריאות. לפעמים, אנחנו לא יודעים ואז אנחנו רותמים את המורה הגדול שבפנים – הדמיון המופרע שלנו – ומייצרים הסברים. לפעמים, יש בסביבה שלנו, מישהו עם דמיון מופרע וגם היכולת לספר סיפור, ואז, אנחנו מאמינים לו. טוב, אני יודע מה אתם רוצים להגיד עכשיו – משהו בכיוון העניין הכפייתי הזה של אזכור האימא כל פיסקה. אז קודם כל, אל תאמינו לכל שטות שאיזה יהודי מוינה שעשה סמים ופנטז עם הרצל אמר ושנית, אין לי שום בעיה עם אימא שלי ותמיד כשלא לקחתי סוודר אז דאגתי להגיד לה שהצטננתי ופעמיים איבדתי את הסוודר שלקחתי. אז הכל בסדר. באמת.

לקח לי כמעט 700 מילה להגיע לעניין הזה של האמונה (כן, כן, תעתיקו את זה עכשיו לוורד ותראו. אז אין לכם בעיה לבדוק אותי על העניין השטותי הזה אבל להטיל ספק במה שמספרים האנשים מהבנק על הכסף שלכם, או לפוליטיקאים שמספרים לכם כמה הכל יהיה קסום כשתבחרו נכון, זה לא).

אז כן, אמונה. ההיפך הגמור מידיעה. כי אם יש משהו שאתם יודעים אז אין צורך להאמין שכך הוא הדבר, נכון?

אני לא אתפתה להיכנס עכשיו לסיפורים שהפילוסופים מספרים לגבי מה נכון ומה לא נכון ומה אמת ומה לא – גם מכיוון שאני אצטרך לכתוב 100 מיליון מילים וגם מפני שעל כל פילוסוף יש פילוסוף שאומר בדיוק את הדבר ההפוך והמשותף לכולם הוא בדיוק דבר אחד – חוסר ידיעה. מרבית התפיסות הפילוסופיות שגורמות לאחיזה מוזרה כל כך אצל אנשים רבים כל כך, נוסחו בעידן אי הידיעה. כן, כן, פעם, לפני המיקרוסקופ, לפני מאיץ החלקיקים ולפני הצעד הקטן לאדם ולקפיצה הגדולה כל כך לאנושות (דרך אגב, אם כבר פעם קפץ מישהו ורצה לומר משהו שמבוסס על עובדות, אז שרפו אותו או גרמו לו להתחרט על היום שנולד ולהתנצל קשות, או, החרימו אותו לנצח נצחים. מי שיודע על מה אני מדבר, כל הכבוד. כל האחרים, כנסו לויקיפדיה).

פילוסופים, אמהות פולניות, רבנים, כמרים, אימאמים וגורוים – כולם אותו הדבר. הם אוהבים אתכם, הם יודעים הכל והם רוצים שתעשו את מה שאומרים לכם, בלי לפקפק וכולם בלא יוצא מן הכלל (חוץ מאמא שלי כמובן. טוב, גם שלכם, אל תהיו לי כאלה רגישים פתאום, אפשר לחשוב מתי צלצלתם לאימא לאחרונה?) לא יודעים על מה הם מדברים. הדרך שלהם לגרום לכם להמשיך לקבל את הסיפורים שלהם במקום אמת היא על-ידי כך שגם אתם לא תדעו.

כי הספק הוא אויב האמונה. העניין הקטן הזה של "למה" הוא אסון הטבע לאנשי האמונה – בין אם מדובר בכומר או איש מכירות, יועץ השקעות בבנק, אסטרולוג או הומיאופטית.

אני מזמין אתכם לקחת כל אמונה או כל דבר שאתם מאמינים בו או סיפור שאתם חושבים שהוא אמיתי אבל בעצם מבוסס על איזה דילוג קטן על פרט או שניים, ולשאול למה. אחרי מספיק פעמים, כמו ילד קטן, אתם תגיעו לשאלה שלא תהיה עליה תשובה. וזה יהיה התער שלכם לבחינת אמיתות דברים, סיפורים או אמונות. ברגע שמישהו, ששאלתם אותו למה, פולט את אחד מצירופי הדברים האלה:

  • ככה זה
  • אחי, תאמין לי, זה נכון
  • כי זה כתוב ב (תבחרו את הספר, האתר, העיתון או תוכנית הריאליטי האהובה עליכם)
  • כי (תכניסו כאן את שם הפוליטיקאי/אלוף/רב/מנכל/כלכלן/אסטרולוג/טאלנט טלוויזיה אהוב עליכם) אמר
  • כולם עושים את זה/מאמינים בזה/אומרים את זה
  • זה מה שאני חושב
  • אתה לא שואל למה על (תכניסו כאן את האל/הפילוסופיה האהובה עליכם)
  • אם אתה שואל אותי סימן שלא הבנת שום דבר
  • זה עניין של מנטליות.

אתם תדעו שהגעתם לערימה גדולה של מה שפרה אוהבת להשאיר בשדה וממה שמתפרנסים הרבה מאוד פרסומאים, פוליטיקאים, רבנים, אלופי צה"ל ויועצי תקשורת.

מדי פעם, אתם נתקלים באנשים שאומרים שהם "לא יודעים" ומרגישים די בנוח עם העניין הזה. קרוב לודאי שמדובר במדענים, מהנדסים או אנשים מבוגרים שכבר התנסו בדבר או שניים בחיים שלהם ושרדו לספר על זה. מדענים אומרים שהם לא יודעים כי הם כנראה לא יודעים או שהם פשוט אוהבים להיות במצב הזה – כי כשהם לא יודעים משהו, הם הולכים למעבדה, שורפים או מפוצצים דברים, או שפשוט משחקים עם הרבה מאוד ציוד מגניב. ואז הם לומדים משהו אבל אחר כך הם כבר לא יודעים עוד הרבה מאוד דברים חדשים…ואז שוב למעבדה המגניבה. הם אוהבים לא לדעת, כי לדעת, זה כבר מצ'עמם. מישהו עבר עשה את זה קודם. צריך להתקדם.

מהנדסים לא יודעים, כי הם לא בדקו את זה והם לא ראו את זה עובד או שהם לא הריצו על זה איזה אנליזה נומרית מסוג כשלהו. כי הקטע עם המהנדסים זה שהם עובדים רק עם דברים שהם יודעים – וזה בדרך כלל כולל חוקי פיזיקה (שעובדים, בכל מקום, זה לא הפרקליטות ולא הכנסת. חוקי הטבע עובדים ואי אפשר לא לציית להם. ומי שמנסה לא לציית להם, מצטרף לשורה ארוכה של אנשים שמציקים לנחשים ונמרים) או כימיה או מתימטיקה. ואם כבר מזכירים את חוקי הטבע (זה במקום לכתוב כל פעם פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, ועוד ועוד) אז מה שנפלא בהם זה שללא קשר למה שאנחנו מאמינים בו וללא קשר אם אנחנו יודעים עליהם משהו – הם עובדים. לגבי האנשים המבוגרים – ברגע שאתה יושב עם חבלן שיש לו אמנם פלוס מינוס כ-10 אצבעות, אפשר להניח שהוא יודע על מה הוא מדבר כשהוא מספר איך מפרקים מטענים וחפצים חשודים. כי ביסודו של דבר, חלק גדול מהאצבעות שלו מלמדות על שכר הלימוד ועל עובדות כלשהן, שאיתן מורכב להתווכח.

כל הסיפורים האלה מכוונים למטרה מסוימת (כן, אני יודע שניחשתם, אתם חכמים) והיא כמובן לנסות להסביר את האנומליה הזאת שקוראים לה יהודים.

הא?

קודם כל אני מבקש שיצביע מי שניחש שזה הכיוון שאני הלכתי אליו. ידעתי. אף אחד לא הצביע. ברור. אמרתי לכם. אני כמו אימא יהודיה. אם הייתם קוראים את מה שכתבתי קודם אז ברור היה לכם שאתם לא יודעים.

טוב, נו.

בקיצור, היהודים.

הטענה שלי היא שהעם היהודי הוא אנומליה של ההיסטוריה האנושית, מוטציה, אם תרצו. תיאורטית לפחות, אם היהודים היו כמו כולם, אז גרף הקיום שלהם היה כמו מרבית האומות שעלו וירדו מהרצף ההיסטורי – או שהם הצליחו תקופה מסוימת ואז נעלמו, או שהם הפכו למשהו אחר, התמזגו עם אחרים…אבל לא, לא היהודים. על ציר הזמן, הם פחות או יותר נשארו פחות או יותר אותו הדבר – שונים מכל האחרים.

התיאוריה שלי היא וכמובן שהיא טעונת הוכחה (למרות שביננו, אתם יודעים שאני צודק. עובדה, הגעתם עד לכאן, ולא היו לכם השגות דרמטיות על מה שכתבתי.) היא שהיהודים הם העם היחיד שחי בתנאי אי ודאות מוחלטים. אם יש דבר שעובר כחוט השני דרך ההיסטוריה היהודית הוא היעדר הודאות המוחלט שבו הם חיו.

אני לא הולך לעבור על כל ההיסטוריה היהודית, אבל אני חושב שהאנשים הרציניים בתחום (הכוונה להיסטוריונים ולא לאנשים שבגלל שיש להם זקן וכיפה או שהם גרים בקראוון בשטחים אז הם מומחים ליהודים) יסכימו איתי שלאורך כל תולדות העם היהודי לגווניו וסוגיו, הוא היה:

  • נתון בסביבה רבת איומים ולא יציבה
  • נמצא בתנאים קשים מבחינה הישרדותית
  • לא היה אדון לגורלו
  • היה אדון לגורלו אבל נתון לשליטת אנשים עם שיקול דעת בעייתי.
  • תנאי הסביבה האלה יצרו מצב שבו היהודים היו חייבים להתמודד עם אי ודאות משמעותית בכל תחומי החיים שלהם, לאורך זמן, בסביבות שונות לחלוטין.

אם יש משהו שהאבולוציה מלמדת אותנו הרי שמי שורד בסוף הוא זה שמצליח לבצע את ההתאמה הטובה ביותר לתנאים המשתנים. לבעלי חיים יש סביבת חיים יציבה יחסית – מקורות המזון שלהם ידועים, האיומים ידועים גם כן ותנאי הסביבה הם קבועים יחסית.

בני האדם מסתגלים טוב יותר לשינויים ולכן מסוגלים לחיות בכל פינה כמעט של כדור הארץ. והיהודים עושים את זה לאורך זמן, בסביבה שבה בנוסף לתנאים השונים, גם התנאים שנוצרים על-ידי בני האדם בסביבה שלהם, משתנים כל הזמן.

התוצרים של האנומליה הזאת מרתקים. קודם כל, ברור לחלוטין שהיהודים שחיים היום הם תוצר של ברירה אנושית (לא טבעית), בלתי רגילה. כלומר, מי ששרד הם אלה שהסתגלו במהירות הרבה ביותר לתנאים המשתנים, בדרך כלל מאוד לא לטובה, וששיכללו את היכולת להתמודד עם אי ודאות ועם סביבה משתנה, כנתון קבוע (וזה מיד מסביר את כל פרסי הנובל, והסטארטאפים והלווינים והטפטפות וכאלה).

תוצר נוסף הוא גם העניין של האמונה ושל המונוטאיזם שהיהודים המציאו. במבט לאחור (רציתי לכתוב רטרוספקטיבה אבל הרפרנס לאשת לוט דיבר אלי יותר), זה הרי ברור שההסבר היחיד לכל מה שקורה ליהודים באשר הם, בכל תקופת זמן שהיא, הוא אלוהים, שנמצא בכל מקום, הוא לא נראה, הוא בחר אותנו מכל העמים ואין שום דרך לדעת למה הוא עושה את מה שהוא עושה אבל זה הקטע שלו, הכל נהיה בדברו והוא הסיבה לכל דבר.

תודו שזה אחלה סיפור. והרי כבר לימד אותנו רבנו שרלוק הולמס שברגע שהעובדות מצביעות על הסיפור, ויהיה הוא חסר הגיון ככל שיהיה זאת חייבת להיות האמת.

טוב, לא. זה היה הומור. אתם לא באמת מאמינים שאני מקבל את הסיפור הזה.

אבל עצם המצאת הסיפור הזה בצירוף ההיסטוריה היהודית של הדבקות בסיפור הזה – זה חתיכת דיסוננס, לא? כי אם כל הסיפור הזה של האלוהים לא נכון, אז כל מה שעברנו וסבלנו, זה מה, סתם?

אז זה לגבי הקושי להיפטר מהסיפור הזה.

התוצר השלישי הוא היסוד היצירתי. מכיוון שתנאי הסביבה משתנים תדיר, ומאלצים עם שלם להסתגל לתנאים שונים במידות קושי שונות, לאורך זמן רב, הרי שבכל יום ויום אתה מתאמן בחשיבה יצירתית וחושב איך לפתור אלף בעיות שונות, עם אלף אילוצים ועם משאבים זעומים (קחו ותחילו את זה על כל תקופה בהיסטוריה. אני צודק? נכון שאני צודק? בטח). ולא רק זאת, כי אם גם, נמצאת מספיק אנרגיה לא רק כדי לפתור בעיות קיום יסודיות אלא גם כדי לחשוב על פתרון יצירתי כדי לשנות את התנאים הבלתי נסבלים שבהם אתה חי.

אתם כבר מזהים את הסתירה המובנית, נכון? יצירתיות היא שינוי. שינוי הוא הטלת ספק בקיים, שאלת הלמה האולטימטיבית. ובכל יום ויום יש צורך להטיל ספק ולפעול באופן יצירתי כדי להגיע בחיים ליום הבא.

וכל זאת תוך כדי אמונה די טוטאלית שיש סיבה לכל הדברים.

ובכך טמון הפרדוקס היהודי.

טוב, אחרי שפתרנו את הסוגיה הקטנה הזאת, אפשר לנסות להסביר את מה שקורה היום ליהודים

שזה כמובן אסון היסטורי.

מצבם של היהודים מחוץ לגבולות מדינת ישראל הוא טוב מאוד. הם שבעים, הם תופסים מקום של כבוד בכל הממסדים האפשריים, הם מובטחים מבחינה חומרית ויש להם חופש מוחלט לעשות את כל מה שעולה על רוחם. וזה, מבחינה אבולוציונית הוא אסון מכיוון שתנאי שיווי משקל אינם דורשים הסתגלות ואינם דורשים שינוי. רמת הדריכות לשינוי וגם לזיהוי השינוי בסביבה, הולך ויורד והכישורים ההישרדותיים שהיו חיוניים להישרדות והצלחת היהודים כעם, דועכים. נמרים שבעים לא רודפים אחרי היעלים בסביבה שלהם ופילים גדולים טועים לחשוב שהגודל תמיד קובע.

אם מקבלים את התיאוריה שלי כפי שהיא, הרי שבאופן פרדוקסלי לחלוטין, אנטישמיות היא דבר טוב ליהודים. היא מזכירה להם, מה באמת קורה והיא גורמת להם לחזור ולעמוד שוב על קצות האצבעות. טוב, בקצב הזה אני עוד מעט אגיע לאזור של נועם חומסקי ואתחיל לטעון שהיהודים הם בעצם גורמים לזה בעצמם ושלא צריך להתפלא ששונאים אותם ומפוצצים בתי כנסת, כי הם, היהודים גרמו לזה בעצם. תרגיעו, אני לא הולך לשם ומתכוון להצדיק אנטישמים. אבל, כמו שאף אחד לא אוהב חום גבוה, בסופו של דבר זה אינדיקציה למחלה ואפשר לטפל בה. במובן הזה, האנטישמיות היא תמרור אזהרה ליהודים באשר הם. לא שזה מנחם את הרוגי הפיגועים ואת משפחותיהם.

במדינת ישראל יש לנו פרדוקס דומה אבל מכיוון אחר. אם אתם מסכימים איתי שסביבה משתנה ויכולת להגיב במהירות לשינוי, להסתגל ואף לייצר פתרונות יצירתיים לשינוי המציאות, הם עניין חיוני ליהודים, הרי לפי ההיגיון הזה, הקיום שלנו בישראל כיום, הוא המצב האידיאלי עבורנו. כי אם תחשבו על זה, הדברים החשובים בחיינו כאומה הם לא מוגדרים – לא ברור מיהו יהודי, הגבולות שלנו לא ברורים לחלוטין, אנחנו חיים ללא חוקה וגם ללא סט ערכים, שאמורים לאחד את כל הישראלים. אפשר להוסיף לכך יציבות שלטונית (שאין) ומצב כלכלי (שהוא לא ברור). מסביבנו יהום הסער כל היום ולכן, מדינת ישראל נמצאת במצב שינוי ואי יציבות תמידי.

וזה דבר טוב, לא?

האם באמת צודקים הפסיכים מהימין שטוענים ששלום זה דבר לא טוב ליהודים ושזה לא טוב להיות כמו כל העמים ולחיות בשקט, כמו כולם?

ברור שלא. ולו רק בגלל העניין הקטן הזה שהם לא מזכירים והוא עניין המחיר של אי הודאות. אם בוחנים את זה לעומק, שילמנו מחיר יקר מאוד, בכל תקופה היסטורית, כדי להגיע עד הלום. מה שאני טוען הוא שהתוצר האבולוציוני הנוסף שהשריד את היהודים כעם, הוא העובדה שהם פיתחו (שוב, כתוצאה מכורח) מספר ערכי יסוד שאיפשרו להם לשרוד בכל תקופה. אני יכול להעריך שעקרונות כמו תפיסה קהילתית של נאמנות ואמון יחד עם טיפוח ערכי השכלה ואוריינות, יחד עם הכורח להצטיין ועם שמירה על ערכי מוסר אוניברסליים בסיסיים הצילו בסופו של דבר יותר יהודים מאשר גרמו להיעלמותם.

לכן, לא ניתן להתעלם מן המחיר של הקיום הנוכחי ולו רק בגלל סיבה הישרדותית עקרונית. הטענה שלי בהקשר הזה היא שערכי מוסר חיוניים ממש באותה מידה כמו היכולת להטיל ספק, להסתגל לשינוי ולחשוב באופן יצירתי. במילים אחרות, לא ניתן לייצר את כלי הנשק הטובים ביותר מבלי להבין שאין כזה דבר נשק להגנה בלבד. לא ניתן להפלות בין אנשים מכל סיבה, ולהתעלם מהעובדה שזהו תהליך שמביא לעריצות ופירוק החברה.

אני עוצר כאן ועכשיו כי אמרתי את כל מה שרציתי. כל החוכמולוגים שיתחילו עכשיו לשאול לגבי הפתרון ומה אפשר לעשות ומה אני חושב לעצמי וכל זה – תפסיקו. אם גרמתי לכם לחשוב שתיים וחצי שניות על מה שכתבתי כאן ואם גרמתי לכם לתהות ואולי גם לשאול למה, זה מספיק לי.

כתבתי עד עכשיו 2660 מילים (די נו, לא דיברנו כבר על הקטע של הבדיקה?). זה המון מילים ומי ששרד את זה, אני מסיר בפניו את הכובע. כן, אני מתכוון אלייך אימא יקרה שקוראת כל דבר שכותב הבן הגאון שלה, גם אם זה שטויות.

זה כי אני לובש סוודר ולכן, הכל, אבל ממש הכל יהיה בסדר.

טוב, אז הם ניצחו בבחירות. במובן הזה, כל השלבים מתכווצים ליממה אחת – אי אפשר להכחיש כלום, עברתי כבר את שלבי הכעס, אין לי עם מי להתמקח, , הדיכאון הוא קיומי ואני מקבל את המצב.

אם כך, נשאר לרק לסכם ולחשוב על החיים עצמם.

  1. ההצבעה היתה הצבעה נגד – נגד התקשורת, נגד החנונים, נגד העשירים, נגד האשכנזים. זאת לא היתה בחירה פוזיטיבית אלא סוג של מחאה – קצת כמו לחתוך את האף כדי לעצבן את הפרצוף.
  2. השאלה הבסיסית שאנשים שאלו את עצמם (אפילו בלי לדעת שזאת השאלה הבסיסית) היתה – "מי אני". במילים אחרות, הצבענו באופן שבטי לחלוטין, בדיוק כמו באפריקה. תגיד לי איפה את גר, מאיזה מוצא אתה ועד כמה אתה דתי ואומר לך איך הצבעת. החלום הציוני התגשם ומדינת ישראל השתלבה היטב במזרח התיכון.
  3. באופן פרדוקסלי לחלוטין, הערבים עשו את מה שהכי טוב עבורם כקבוצה וכמיעוט ושמו בצד מחלוקות אישיות ואידיאולוגיות. אם לא יהיה רחוב על שמו של ליברמן באום אל פחם, אני אראה בכך כפיות טובה אדירה לאיש שאיחד את הערבים שנים רבות כל כך אחרי סלאח א-דין. מעניין אם הרצוג, לפיד וגלאון יפיקו מזה מסקנות כלשהן.
  4. ברוח הבחירות, ובשפת בהמות השוקולד, אני אשתמש עכשיו במילים של בית מרקחת, או של אוניברסיטה. הפרטיקולרי הביס את האוניברסלי. במילים אחרות – יש יותר אנשים שחושבים שהם קודם כל יהודים מאשר אנשים שחושבים שהם קודם כל בני אדם. ההצבעה, מצביעה על העדפת סט הערכים היהודי על פני הישראלי, המקומי על פני האוניברסלי. יהודי, לא מוכן לתת זכויות שוות ללא יהודי, כי הוא לא יהודי. זה די פשוט למעט האמת אם נקצין את זה קצת, אז האו"ם טעה כשהצהיר שהציונות היא גזענות. הוא התכוון ליהדות.
  5. הבחירות האלה הם כישלון כשם שהקיבוצים היו כישלון. בשני המקרים טעו האבות המייסדים לחשוב, שאפשר לשנות את אופי האדם ולהנחיל לו ערכים ואידיאולוגיה אוניברסלית, אוטופית. ערכי הנאורות, השיוויון והרציונליות לא הכו שורש במזרח התיכון. המזרח ניצח, המערב הפסיד.
  6. היהודים, שתמיד היו בחזית כל מהפכה והציגו תפיסה קוסמופוליטית (ובברית המועצות גם נכנסו על זה לכלא), עברו מהפך של 180 מעלות והגיעו, ב-2015 למדינה מסתגרת, מנותקת, שמרנית ואתנוצנטרית.
  7. יש כאן שני עמים שמדברים בשתי שפות שונות. החלק השמרני היהודי המסורתי והדתי מציץ מבין חומות הגטו, ושם את מבטחו בצור ישראל וגואלו, לא סומך על הגוי וחושד בפריץ. גישה רציונלית, המדברת על שיוויון זכויות ועל חברה צודקת…על מה אתם מדברים? כמה זה שינה בגטו ורשה ואיך זה עזר באושוויץ? אולי באמת יש צדק היסטורי מסוים ודור המדבר צריך למות לפני שנתחיל לתפקד כמו מדינה נורמלית?
  8. צריך לומר את בגלוי – יש פחות אשכנזים ויותר מזרחיים. אי אפשר להביס את הדמוגרפיה.
  9. בפעם הראשונה, יש לי מילים לא טובות על התקשורת. בבחירות האלה, המדיה כתבה ותיארה לא את מה שקורה בפועל אלא את מה שהיא רוצה שיתרחש. אותו הדבר לגבי הסקרים. אם הבחירות האלה לא ינפצו את הבועה, אני כבר לא יודע מה צריך לקרות. מצד שני, אנשים לא ממש השתנו אחרי רצח רבין, אז למה עכשיו?
  10. המחנה השמרני התעשת ועשה את הדבר הנכון מבחינתו, כדי להישאר בשלטון – הליכוד שחט את הבית היהודי ואת ש"ס ואת ישי וזכה בבחירות. 21 המנדטים של כחלון ויש עתיד הם עדות חד משמעית לחוסר האחריות ורמת הניתוק של האנשים שהצביעו להם. היה כאן כישלון כפול – המחנה הציוני לא הציג אלטרנטיבה חדה וברורה ומצביעי המרכז, העדיפו להצביע עבור אנשים שבגדול, לא מדברים על מהות. להצביע למפלגות המרכז בבחירות אלה היה כמו להזמין חשמלאי שיחליף מנורה על הטיטאניק – אז מה שהיא טובעת, יש לי חושך באמבטיה!

תוצאות הבחירות מציבות דילמה אכזרית בפני כל ישראלי מכיוון שלפחות לכאורה, יש לו בפעם הראשונה הזכות לא לשתף פעולה עם ראש ממשלה שקבר את הממלכתיות לטובת שיקולים פוליטיים. אזרח נאמן נמצא כעת בדילמה – מה לעשות עם ממשלה שבגלוי יצא נגד חלקים גדולים בעם? יש כאלה שטוענים שאחרי ממשלת ימין צרה, נבין סוף סוף מה צריך לעשות.

אולי. הבעיה היא שבראש הממשלה עומד אדם שבאופן עקבי נותן לאחרים לשלם את החשבונות שלו.

וכמובן, תודה מיוחדת להוגה הדעות מערוץ 2, האיש שימשיך להילחם מהאופוזיציה. עד שיציעו לו משהו סביר.