מה תרצה, מר פינקלשטיין?

פורסם: 28/09/2010 ב-מה שחשבתי

טוב, אז העניין הזה עם הטיסה בביזנס.

אני מודה. לטוס בביזנס זה מצויין. זה מעולה. זאת חוויה נהדרת. למי שלא הבין – אני בהחלט נהנה לטוס ביזנס. כשזה מתאפשר.

בביזנס, מחלקת העסקים, טסים בדרך כלל שלושה סוגים של נוסעים. אלה שיכולים להרשות לעצמם, אלה שהחברה שלהם או שבה הם עובדים יכולה להרשות להם וכאלה כמוני, שמקבלים מדי פעם שידרוגים. הטיסה בביזנס היא תענוג יקר ובדרך כלל, בטיסות קצרות יחסית, אין לזה שום הצדקה – למחיר זאת אומרת. אבל אם זה בשידרוג או תמורת נקודות – אני רוצה לראות מישהו שיגיד לא.

הנוסעים משני הסוגים הראשונים (אלה שמרשים לעצמם או שמרשים להם) מתייחסים למיקום שלהם בקידמת המטוס, במושבים השווים שהופכים למיטות ואלפי דיילות שרוצות להביא להם עיתונים, שתיה, אוכל…. אני נסחף קצת. כן, אלה מתייחסים להימצאות שלהם שם כסוג של עובדה, דבר מה טבעי. משהו שמגיע להם.

הסוג השלישי (כמוני, שיש להם לפעמים שידרוגים), מתייחס לביזנס ברגשות מעורבים. אני אסביר.

ראשית, בביזנס נהנים. לחלוטין. אבל, אנחנו הרי בנסיעות עבודה. לא באנו להנות. בסופו של דבר, המטוס הוא כלי תחבורה ולא מסעדת יוקרה עם ויסקי סינגל מאלט ועוגת מוס שוקולד ובננות, בציפוי שוקולד מריר. אבל, אבל, אבל. לנסוע בביזנס זה כמו להגיע לארץ המובטחת, לבלות בה ואחר כך לחזור לחיים האמיתיים, כי בטיסה הבאה, קרוב לוודאי שלא יהיה שידרוג ואז תשב כמו……. כמו כולם. ובנוסף, אני אדע בדיוק, מה קורה שם בחלק הקדמי של המטוס, מאחורי הוילון.

אפשר להשוות את זה לחברות במועדון קאנטרי קלאב יוקרתי ולכאלה שמבקרים בו על תקן אורחים. אתה לא באמת שייך.

אז הטיסה בביזנס יש לה כמה שלבים. השלב הראשון הוא השדרוג. זה קצת כמו זכיה בלוטו. פתאום אומרים לך שאתה יכול לשדרג תמורת נקודות (או מיילים או מה שזה לא יהיה). בינגו! אושר צרוף. כל שלב ההמתנה בגייט, מפסיק להיות פרק זמן מעצבן, על כיסאות לא נוחים ובלי חשמל למחשב, כי הולכים ללאונג’ או שפשוט שוכחים מזה כי עוד מעט, הכל יהיה בסדר.

ואחר-כך במטוס, הכל מרגיש פשוט טוב יותר. אני גם חושב, שכשטסים ביזנס, המטוס טס מהר יותר, שקט יותר, ועם הרבה פחות כיסי אוויר.

ואז, כשמתיישבים בכסאות הרחבים והנוחים (ובמקרה של אוסטריאן איירלינס, יש להם גם חיפוי כמו עץ כזה, שמייצר אווירה מאוד נעימה), אתה רואה את האנשים האחרים, שהולכים לכיוון מחלקת התיירים…. ואני יודע שהייתי יכול להיות ביניהם. ואני מרגיש קצת אשם, כי אני הולך להנות ביג טיים והם, לא. והם רואים אותי מתמקם, עם העיתונים והכרית הנעימה, והשמיכה הביתית והם יודעים שעוד מעט אני אוכל למתוח רגליים והם לא. והם גם לא יודעים שקיבלתי את המושב הזה כי יש לי מיילים. הם בטח חושבים שאני מסוג האנשים שיכולים להרשות לעצמם. אז אני עושה את עצמי קורא עיתון, מסתכל מהחלון או מסתכל בחוברת שבגב המושב שלפני.

זה קטע באמת מדכא. הדרך להתמודד עם המצב הלא נעים הזה היא אחת – להגיד “כן” לכל מה שמציעים לך. “מר פינקלשטיין, אתה מעוניין לשתות?” “כן”. “מר פינקלשטיין, אפשר להציע לך עיתון?” “כן”. “מר פינקלשטיין, מה תעדיף עוף ברוטב לימוני עדים עם זוקיני מאודה או המבורגר, עם גלילת תפוחי אדמה?” “כן”. יש לי הרגשה שאם הם היו מציעים לי לאמץ ילד סודני ועובד זר פקיסטני, הייתי מסכים. זה מין מצב רוח כזה.

ותוך עשר שניות, נשכחו האנשים האחרים שיושבים במחלקת תיירים. הם נעלמו מאחורי הוילון שמפריד בין ארץ עוץ, הארץ המובטחת, שבה יש מקום לישון בשקט, שבה התינוקות לא צועקים, הניילונים לא מרשרשים והתשובה לכל בקשה שלך היא תמיד – “כן, מר פינקלשטיין”.

אני מאוד מתחבר לקונספט של הביזנס – שזה לשים כורסת טלוויזיה שנפתחת למיטה, עם טלוויזיה, באמצע מסעדת יוקרה עם שירות אישי. כמה רע זה יכול להיות?

אז מצד אחד, אני מת תמיד לטוס בביזנס. זה כיף בלתי רגיל. מצד שני, אני יודע, שחלק מהחוויה זאת העובדה שהישיבה שלי שם היא תמיד סוג של זכיה בלתי צפוייה. אני מתאר לעצמי שאנשים שעושים את זה באופן סדיר נהנים גם, אבל קצת פחות.

הפעם הזדמן לי לטוס במחלקת העסקים של אוסטריאן איירליינס, מוינה לתל-אביב. שלוש שעות ועשר דקות של נחת. יחד איתי, סך הכל חמישה אנשים. המושב לידי היה ריק כך שלמעשה טסתי די לבד.

מה שהיה נחמד בטיסה הזאת הוא השירות האישי. שואלים אותך מה תרצה לאכול, מה תרצה לשתות ואם להביא לך משהו. לא מאיצים בך. הכלים הם מזכוכית ופורצלן והסכו”ם הוא ממתכת. יש מפיות בד ואוכל יוצא מן הכלל. הפעם כאמור, זה היה המבורגר (טעים מאוד), גלילת תפוחי אדמה בבצק פילו (טעים מאוד) וכרוב מבושל עם קימל (טוב נו, אוסטרים, אבל גם בסדר גמור). חוץ מזה היתה צלחת עם כל מיני דגים כבושים (טעים) ומין סלט עם מיונז (טעים). היתה גם צלחת גבינות (פטה מלוחה, צהובה, פרמזן – טעים מאוד). לקינוח קיבלתי מוס שוקלד עם בננות וקפה (מצויין) וקוניאק (כיאה למר פינקלשטיין, לא?) היה לי גם מיץ תפוזים ומים ולחמניות ולחם אוסטרי שחור מעולה.

IMG_0733 IMG_0735

זה קשה, אבל אפשר להתרגל לזה.

את הקטע הזה כתבתי במטוס, עם הכרית והשמיכה והכורסה המפנקת. צילמתי לי את האוכלים למזכרת. זאת עבודה תובענית וקשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה. וגם, שיהיה לי למה לצפות ובמה להיזכר, בפעם הבאה, במחלקת התיירים.

מה רע?

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s