…היה ביל גייטס עסוק בלחלק את הכסף שהוא לקח מכולם תמורת תוכנות אופיס ומערכות הפעלה.

אפשר להגיד עליו כל מיני דברים אבל קשה מאוד להתכחש לעובדות – האיש הציל הרבה מאוד אנשים בעולם מצהבת, פוליו והוא בדרך לתרום את מרבית הכסף שלו לטובת הבריאות העולמית. לפי החישוב של החברים מהאתר, לזכותו אפשר לזקוף הצלה של 7.6 מיליון אנשים – זה פחות או יותר כמו כל אוכלוסיית ישראל.

Source: frugaldad.com

שני קישורים לשני פרוייקטים יוצאים מן הכלל.

מה קורה כשנותנים לאלף ילדים אלף מדבקות? באוסטרליה, האמן יאיו קוסמה (גם באנגלית זה נראה מוזר - Yayoi Kusama) נתן אלפי מדבקות לאלפי ילדים, כדי שיתפרעו בחלל שכולו צבוע בלבן. הנה התוצאה.

פרוייקט אחר, הוא שחזור אמיתי של יצירות אמנות. פשוט מרתק. תראו את זה כאן.

“Portrait of the Actress Jeanne Samary” remake by Marianna Oboeva

“Portrait of the Actress Jeanne Samary” by Renoir

 

כשיש מחשבים ומסכים ירוקים, לא צריך לנסוע רחוק מדי, כדי לצלם סצינות.
בייחוד מבינים איזה מאמץ צריכים השחקנים כדי לדמיין את האזור שבו הם נמצאים.

אם חשבתם שהאירוע המרכזי הוא טקס חלוקת פרסי הנובל, החמצתם את התמונה הגדולה באמת. כמובן שהאירוע המרכזי הוא "מה לובשים לטקס", במקרה של הבנות ו"האם אני באמת אראה כמו פינגווין" במקרה של הבנים.

אירוע פרס הנובל מוגדר כאירוע מסוג White Tie Event. בדירוג האירועים הפורמליים, מדובר באירוע הכי פורמלי שיש. אז אם עד עכשיו התפעלתם מהטוקסידו של ג'יימס בונד בקזינו, דעו לכם שלא היו מכניסים אותו לאולם.

לא נכנס

  נכנס

ועדת פרס הנובל, שלחו מבעוד מועד טופס שמאפשר להזמין פראק (ואת כל התלבושת למעשה, כולל נעליים וחפתים) להשכרה, בשטוקהולם. ואכן, כשהגענו לחייט המקומי (סווצ'ר – 700 אירו, עניבה, – 200 אירו, חליפה בהזמנה – החל מ-3000 אירו וצפונה). חיכו לנו החליפות כדי שנמדוד ונראה שהכל בסדר.

כמובן שעשינו הכל מבעוד מועד, כך שלקראת הטקס, כל החליפות היו בדיוק במידה. למרות שלכאורה מדובר בבגד מורכב ומסורבל, בפועל הוא מאוד נוח, וכמובן מאוד מאוד פורמלי ומפואר. ללבוש את זה זה קצת סיפור, כי זה כולל חולצה עם חפתים במקום כפתורים רגילים, עניבת פרפר, וסט לבן ומעומלן, מכנסיים עם שלייקס. אבל בסוף, הכל היה בסדר והצטרפנו אחר כבוד לשאר הפינגווינים שגדשו את האולם.

הייתם נותנים להם למלצר אצלכם בחתונה?

אצל הבנות הסיפור כמובן היה הרבה יותר מורכב. שמלות ערב, תסרוקות, גרביונים, תכשיטים, תיקים, עגילים, תסרוקות, איפור – אני מתעייף רק מלכתוב את זה. לכן, כשהיה לנו זמן להסתובב בעיר, הבנות הלכו להתכונן. גברת דגן היקרה (אישתו של שגריר ישראל בשבדיה) ארגנה מבעוד מועד, בבוקר יום הטקס, מספרה מאפרת ואפילו ארוחת בוקר לנשים המטופחות אך המותשות משהו.

בסוף, מה שיצא זה זה.

כולם מוכנים לאירוע, הרחובות בלב העיר סגורים, ההזמנות לטקס בתיקינו ואנחנו נוסעים לאולם התיאטרון המלכותי שבו עוד מעט יתחיל טקס פרס הנובל.

סרט של סטודנטים מבצלאל. פשוט מצויין

http://www.youtube.com/watch?v=bWUarx1P8rw&feature=youtu.be

ביום הטקס עצמו, למרבה הפלא, היה לי בוקר פנוי. כל הבנות הלכו להתארגן על שמלות, תסרוקות, וכל הדברים האלה שלוקחים "עוד חמש דקות".

העיר העתיקה של סטוקהולם – גמלהסטן, נמצאת על אי בלב העיר. מכיוון שסטוקהולם לא חוותה הרס באף אחת מן המלחמות, העיר העתיקה שלה השתמרה יפה ובתור שכזאת היא חוויה נהדרת לתיירים.

בנוסף לסמטאות הצרות, הבתים העתיקים, הכנסיות וכיכרות, באי שוכן גם ארמון המלוכה וגם מוזיאון נובל.

כאן בצילום הזה, אפשר לראות את ארמון המלוכה מצד ימין ואת העיר העתיקה והקומפקטית שמתחברת במספר גשרים לעיר.

העיר עצמה היא מקסימה. הרחובות הצרים מתפתלים וזרועים בחנויות, בתי קפה, קונדיטוריות, יצרני שוקולדים ומרציפן, מסעדות, ומה לא. יש שם אפילו חנות קומיקס ענקית ומשוכללת שכשנכנסתי, היתה מלאה בשלל חובבי קומיקסים, מדע בדיונים, או במילים אחרות, גיקים.

View Full Album

בכיכרות העיר העתיקה, מפוזרות חנויות קטנות מעץ, בסגנון יריד כפרי של פעם. מוכרים בהם אוכל שבדי, סוודרים, ממתקים, כדורי שוקולד ומה לא.

 

 

 

 

 

בארמון המלך ביקרנו כבר במסגרת צילומי התוכנית של ה-BBC, ולכן, אחרי הסתובבויות בסמטאות, שתיית יין חם ברחוב, הגענו למוזיאון הנובל.

במיטב המסורת השבדית, המוזיאון שוכן במבנה צנוע, אבל בעל עיצוב מפתיע ומרתק. נכון לעכשיו, המוזיאון הציע לסטודנטים לאמנות ואופנה, לעצב חללים ותצוגות במוזיאון, באופן שנראה להם. התוצאה – מרתקת. בין תצוגות הפרסים, מוצבות בובות ומיצגים המביעים (בצורה כזאת או אחרת) את ההישגים המדעים השונים.

המוזיאון עצמו מעניין מאוד. מעל המבקרים, על מסוע שמתפתל בין האולמות, נוסעים פוסטרים של כל הזוכים (מי שראה את הסרט מפלצות בע"מ – ממש כמו הדלתות שתלויות באוויר).

במוזיאון אפשר להצטרף לסיור מודרך, ולשתות קפה בקפיטריה שנמצאת באחד מחללי התצוגה. כך, יצא לי לראות את סט הכלים שמשמשים לארוחת הערב החגיגית לאחר הטקס – מוצגים בויטרינה חגיגית במוזיאון. אני חייב לציין שזאת היתה תחושה מוזרה ומרתקת מכיוון שלאחר מספר שעות הגישו לנו אוכל על אותן צלחות בדיוק.

מסתבר שמוזיאון הנובל מבקש מכל הזוכים שיתנו פריט כזה או אחר למוזיאון. מדובר באוסף שהוא תערובת ביזארית ומקסימה של חובבי מזכרות מדעיות. אחד הזוכים תרם להם את הרגל התותבת שלו, פיינמן שלח להם צלחת של פרינסטון, יש שם מכונת כתיבה ששלח ברודצקי ועוד שלל עטים, כסא גלגלים(?) ועוד ועוד.

לכבוד הזוכים השנה, הכין המוזיאון מיצג מעניין שבו כל זוכה חתם על כיסא. הכיסאות מסודרים במיצג שמתאר את כל אחד מהישגי הזוכים השנה.

פרוייקט הכסאות של נובל 2011 במוזיאון הנובל

בספר האורחים של המוזיאון חותמים כל הזוכים לדורותיהם.

 

 

החתימות של וטסון וקריק

 

ושל הזוכים בשנת2011.

במוזיאון מוצגות התעודות של הזוכים השונים.

זהו. לוח הזמנים מתקצר וזה הזמן ללבוש את הפראק וללכת לטקס.

הניסוי של פרופסור פיליפ זימברדו מסטנפורד הוא קרוב לודאי אחד המפורסמים ביותר שנעשו בתחום הפסיכולוגיה. במקור הניסוי היה אמור להמשך כמה שבועות אבל הופסק אחרי 6 ימים.

יש המון חומרים מרתקים על ניסוי הכלא של סטנפורד ואחת הכתבות שנתקלתי בהן מתארת את התובנות של המשתתפים אז, כיום.

בין השאר אומר זימברדו:

By the third day I was sleeping in my office. I had become the superintendent of the Stanford county jail. That was who I was: I'm not the researcher at all. Even my posture changes—when I walk through the prison yard, I'm walking with my hands behind my back, which I never in my life do, the way generals walk when they're inspecting troops.

"…ביום השלישי עברתי לישון במשרד. הפכתי למנהל הכלא המחוזי בסטנפורד. זה מה שהייתי: אני כלל לא חוקר. אפילו היציבה שלי השתנתה – כשאני עובר בחצר הכלא, אני הולך עם הידיים מאחורי הגב, דבר שאני אף פעם לא עושה בחיים, כמו שגנרלים מתהלכים כאשר הם בוחנים מסדר של חיילים…"

מרתק. מסתבר שמי שגרם להפסקת הניסוי היתה פרופסור כריסטינה מסלך, כיום אשתו של זימברדו ואז הם רק התחילו לצאת יחד. ציטוט ממנה:

I was getting sick to my stomach, physically ill. I said, "I can't watch this." But no one else was having the same problem.

Phil came after me and said, "What's the matter with you?" That's when I had this feeling like, "I don't know you. How can you not see this?" It felt like we were standing on two different cliffs across a chasm. If we had not been dating before then, if he were just another faculty member and this happened, I might have said, "I'm sorry, I'm out of here" and just left. But because this was someone I was growing to like a lot, I thought that I had to figure this out. So I kept at it. I fought back, and ended up having a huge argument with him. I don't think we've ever had an argument quite like that since then.

"חשתי בחילה, ממש הרגשתי לא טוב פיזית. "לא הייתי מסוגלת לראות את זה". נראה שלאף אחד אחר זה לא הפריע. פיל (זימברדו) ניגש אלי אחר כך ושאל "מה קורה איתך" ואז הרגשתי "מה קורה איתך? איך אתה לא רואה את זה?" הרגשתי כאילו שאנחנו עומדים משני צדדים של תהום. אם לא הייתי יוצאת איתו לפני הניסוי, אם הוא היה רק אחד מחברי הסגל במחלקה, הייתי יוצאת מן המשחק ופשוט עוזבת, אבל מכיוון שזה היה מישהו שהתחלתי מאוד לחבב, חשבתי שכדאי שאני אבין את הדברים לעומקם. ולכן נשארתי, נלחמתי איתו והיה לנו ריב ענק על זה. אני לא חושבת שאי פעם רבנו ככה מאז."

כל כתבה כאן.

חוץ מזה יש אתר לניסוי ויש גם את האתר הזה.

 

תזכורת: אני מפרסם סיפורים קצרים על מלחמת לבנון הראשונה.
אפשר למצוא אותם כאן – argazpeula.wordpress.com

אני מחכה לכמה תמונות שאני צריך לקבל מאמיר, כדי להמשיך בסיפורי נובל ושבדיה, ולכן, בינתיים, לכבוד החורף שהגיע (לפחות בארצות מסוימות), קצת על הביקור שעשיתי בעיר סוזדל (Suzdal, Суздаль), ברוסיה, בחורף.

סוזדל היא עיר עתיקה והיסטורית ברוסיה. הרישום הראשון של העיר מופיע ב-1024 ולפי ההסטנדרטים ההיסטוריים של רוסיה, מדובר בעיר עתיקה בהחלט. מכיוון שהעיר היא נכס תרבות רוסי לאומי, יש לה מעמד דומה למשהו כמו שמורת טבע.

אני הגעתי לשם ממוסקבה, ברכבת, סיפור של שעה וחצי בערך. הרכבת מגיעה לעיר ולדימיר (עיר תעשייתית רוסית טיפוסית) ומשם המארחים שלי לקחו אותי לטיול בעיר, המרוחקת משהו כמו 26 קילומטר.

כמו שאולי אתם יודעים, יוצא לי לבקר ברוסיה לעיתים תכופות ולמרות שאני מכיר את המרחקים ואת המרחבים, בדרך לסוזדל, בחורף, בין השדות והעצים המושלגים הרגשתי ביתר שאת את תחושת המרחב העצום, את האופק הרחוק ואת תחושת המרחקים הענקיים. כמובן, שכמו תמיד במקרים כאלה, התמלאתי קינאה עצומה, בייחוד כשאני חושב על מימדי המדינה שבה אני חי על בסיס קבוע וגם חשבתי קצת על השיריונרים הגרמניים שנעו מזרחה בזמן המלחמה במרחבים העצומים האלה (הם אמנם לא הגיעו לאזור הזה אבל יש גם מספיק מרחבים עד לשם). כך שלאלה מביניכם שיש תוכניות לכבוש את רוסיה, באמצעות טורי שיריון, בחורף, אני ממליץ לכם לשקול זאת שוב – זה נראה הרבה פחות כיף ממה שאתם חושבים.

מזג האוויר היה יום חורפי נהדר – שמים כחולים ונקיים מעננים, שלג לבן, פריך וחלק ואוויר, אוויר חורפי קר, טרי, חדש מהאריזה, נקי מכל זיהום, אבק או גזי פליטה של מכוניות. אמנם קר בחוץ, אבל המעיל, הכובע והכפפות פותרים את כל הבעיות ואני מקבל סיור בסוזדל העתיקה (דרך אגב, סוזדל העיר היא סתם עיר שדה רוסית, אבל עם אוויר מאוד נקי.

אני מקווה שהתמונות מעבירות קצת מעומקו של השלג ומהמרחבים הכל כך אופיינים לרוסיה. בתמונה למעלה, אפשר לראות את נחל הקמנקה (kamenka או ברוסית каменка).

לשם השוואה, ככה זה נראה שם בקיץ:

מה שמעניין בעיר הזאת היא העיר העתיקה שהשתמרה, נשמרה ושוקמה בצורה מעוררת הערכה, במיוחד כשמדובר ברוסיה. יש שם מספר מנזרים שלפחות חלקם פעילים גם היום. בנוסף, שומרו ושוחזרו שם מבנים מעץ, שפעם היו מרכיב מרכזי בנוף העירוני והכפרי ברוסיה. חלק גדול מן המבנים הובאו לסוזדל ממקומות אחרים ברוסיה, כדי ליצור מאין מוזיאון באויר הפתוח (בדומה למה שהולנדים עשו עם תחנות הרוח שלהם). זה גם מסביר את איכות האוויר והסביבה בעיר הזאת, מכיוון שלא הוקמה לידה שום תעשיה מזהמת במיטב המסורת הרוסית.

זאת לדוגמה כנסיה שנבנתה ב-1766 והובאה לסוזדל ב-1960. מבנה ספציפי זה נבנה עם מסמרים אבל יש שם גם מבנה שכולו בנוי ללא שימוש במסמרי מתכת.

ושוב, בלי שלג, זה נראה כך:

והנה רחוב טיפוסי בסוזדל, בחורף.

בקיץ יש שם גם כיכר שוק, כמו פעם, אפשר לדוג בנחל וכמובן להסתובב כמה שרוצים במרחבי הדשא והעשב שהם די אינסופיים שם.

אני מצטט פה את יוסי ריין שאמר:
"אם ביבי הוא חוזה השריפה בכרמל אז גולדה ודיין חזו בזמן את מלחמת יום הכיפורים"